מדוע אי אפשר כבר לאסוף את הנשק הבלתי חוקי הערבי


לשום כוח משטרתי אזרחי בישראל אין היום את הכוחות ואת היכולת לאסוף את הנשק הבלתי חוקי הנמצא בידי ערביי ישראל. גם לצה''ל לא.

כמויות הנשק הן כל כך גדולות, מגוונות ומסוכנות עד כי איש איננו מעלה בדעתו טנקים ויחידות קומנדו של צה''ל פושטות על ריכוזי הערבים הישראלים מהנגב ועד הגליל, מיפו ועד למשולש הערבי במרכז המדינה, במבצע צבאי-משטרתי להחמרת הנשק הזה.
גם מבצע תעמולה שיקרא לתושבים הערביים, הבדואים, הדרוזים, והצ'רקסים, לבוא מרצונם ולמסור את כלי הנשק שברשותם כבר לא יעזור. כמעט בכל בית ערבי של 1.5 מליון ערביי ישראל יש לפחות כלי נשק אחד.
ההודעה של המשטרה ביום ד' 6.1 בלילה כי תפסה 20 רובים לא חוקיים היא מגוחכת.
חוסר היכולת המעשית של המדינה להתמודד באופן יעיל עם הימצאותו של ארסנל נשק שלא היה מבייש אף מיליציה מזרח תיכונית מזוינת– הוא לא רק מזעזע אלא הוא מהווה את הסיבות לשגשוגו של העולם התחתון בישראל, לקשר המבצעי הקיים בין כנופיות פושעים וסוחרי סמים ישראליים ופלסטינים לבין גורמים לאומניים, ולמימוש שלטון החוק רק לגבי חלקים מסוימים באוכלוסיית ישראל, בעוד היתר לא רק שפטורים ממנו, אלא חיים ופועלים בעולם מקביל בו קיימים ופועלים חוקים שונים לגמרי.
אין בידי רשויות החוק הישראליות כל נתון מוסכם לגבי היקף אמצעי הלחימה הנמצאים היום בידי אזרחים באופן בלתי מורשה –  והדבר מעיד על האופן בו מטפלת המדינה בבעיה.
הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי כולל: טילי נ"ט מסוגי RPG, 'סאגר' AT-3 Sagger ,ו'טאו' BGM-71 TOW. רובים אוטומטיים M-16, וקלצ'יניקוב, תת-מקלעים רובם מדגם 'עוזי'. מקלעים כבדים וקלים ומרגמות. מטולי רימונים, מטעני חומר נפץ המופעלים בשלט רחוק. רימוני יד-כולל רימוני רסק, גז והלם. תחמושת מסוגים שונים, מחסניות, מדי צה"ל, אפודי מגן, ציוד לראיית לילה, אפודי קרב-שכפצים ועוד.
להלן ה'מחירון' החלקי בשוק השחור של אמצעי הלחימה:
עלות אקדח עומדת על כ- 15,000 ₪, רימון רסס ניתן להשיג בכ- 2,500 ₪  ורובה אוטומטי מסוג M-16 בכ- 50,000 ₪,  מטען חומר נפץ-תלוי בגודלו ובעוצמתו כ-15 עד 25 אלף ₪. רימון יד כ-500 ₪ בממוצע.
בקריאות החוזרות ונשנות הנשמעות מפי מנהיגי הציבור הערבי, לאסוף את כלי הנשק ואמצעי הלחימה מידי התושבים, בכפרים ובערים הערביות, יש הרבה מן הצדק וההיגיון, והן מבוססות על הרצון לחסל את האלימות, ההשתוללות והשימוש בכלי ירי על ידי האוכלוסייה הערבית.
אולם אלה הן קריאות צבועות בעיקר משום שהמשמיעים אותם מעמידים פנים כשהם מציינים  כי כבר שנים הם דורשים פעולה כזו, ותוך כדי כך מתעלמים מ-5 הסיבות העיקריות לתופעה המסוכנת הזאת:
1. השימוש בכלי הנשק הבלתי חוקיים בקרב ערביי ישראל הפך לאלטרנטיבה לחוק בפתרון עימותים וסכסוכים, כמעט על כל רקע.
2. איש לא אומר זאת בקול רם, אבל הגיע הזמן לומר, כי מאחר ו-90 אחוז מהנשק הלא חוקי מגיע לריכוזים הערביים  מפריצות למחסני החירום של צה''ל, או מגניבות של חיילם ישראליים המעבירים את הנשק לידי הכנופיות, יש במעשים אלה אלמנט לאומני לפיו הכנופיות מאמינות, כי הן מסוגלות להתמודד עם צה''ל.
המקורות הביטחוניים וללוחמת טרור של תיקדבקה מציינים, כי יתר עשרת האחוזים של הנשק הבלתי חוקי, רובם אקדחים ותתי מקלעים, מגיעים מפסי הייצור של מחרטות מחתרתיות ביהודה ושומרון, ברצועת עזה ואפילו בתוך הקו הירוק בישראל. חלק קטן מהנשק מוברח בדרך היבשה מסיני, מירדן ומלבנון.
3. חוסר היכולת המדהימה של צה''ל להתמודד עם בעיית השמירה על מאגרי הנשק והתחמושת שלו.  
מספיק להסתכל על הנתונים הציג צה"ל בוועדות כנסת שונות  על היקף הבעיה. קשה להימלט  מלהגדירם 'תמוהים'.
 לפי צה''ל כמויות ומגוון אמצעי הלחימה שנגנבו מבסיסי צבא, מכלי רכב צה"ליים ומבתי חיילים בחמש השנים האחרונות בין 2010 עד 2015, מגיע רק ל-100 כלי נשק, בממוצע בכל שנה.
במציאות אין כל קשר בין מספרים אלה למספרים של כלי הנשק של צה''ל שמגיעים לידי הכנופיות הערביות. קציני צבא ומשטרה המתמצאים בנושא אומרים כי המספר הנכון- הוא לפחות 1000 כלי נשק כל שנה.

צה''ל מפגין ענישה רכה של קצינים וחיילים שמהם נגנבו כלי נשק. מתעלם מימ"חים ונשקיות פרוצים, ובייחוד מהעובדה ששטחי האימונים בנגב הפכו בשנים האחרונות להיות 'מגרשם הפרטי' של בדואים העושים בהם כבשלהם, כאשר הם מזנבים ביחידות המתאמנות וגונבים מהם מכל הבא ליד, אפילו כלי בישול ושקי שינה. 
הבדיחה שליד כל גדוד שריון או ארטילריה ישראלי שנע בנגב, יש גם גדוד בדואי של שודדי נשק וחמושת שנע כצל מאחוריו עליו הוא יכול לסמוך בעיתות שלום ומלחמה, היא בדיחה מרה שאיננה מצחיקה כלל וכלל.
 4. בעימות שהתרחש בוועדת הפנים של הכנסת, ביום רביעי 6.1, הטיח השר לביטחון הפנים  גלעד ארדן בפני חבר הכנסת אחמד טיבי, כי המשטרה תתחיל לאסוף את הנשק הבלתי חוקי הנמצא אצל ערביי ישראל  היא תתקל מיד בהתנגדות חריפה מצד המנהיגות הערבית שתרים קול צעקה כיצד תוקפים את האוכלוסייה הערבית.
5. גורם נוסף המעודד את הסחר המשוכלל של כלי הנשק הבלתי חוקיים בישראל הוא הסימביוזה בין פלילים לפעילות חבלנית עוינת-פח"ע. זמינות האמל"ח מהווה גורם מעודד לביצוע פשיעה חמורה ולכן זה לא מקרה  שחלק ניכר ממשפחות הפשע האלים, המערב בפעילותו שימוש מאסיבי בכלי ירייה, נמנה על המגזר הערבי, בלוד, יפו, ובערי המשולש הקטן והגדול. על כך יש להוסיף מניעים אידיאולוגיים, מוטיבציה אצל ראשי וחברי כנופיות אלה  'לכפר' על מעשיהם הפליליים באמצעות פעילות חבלנית וסיוע 'מקצועי' של פושעים לגורמי טרור לאומני.
למרות שבעיית כלי הנשק במגזר הערבי קשה ומכאיבה ובוודאי שפוגעת ברוב האוכלוסייה המוגדרת 'בלתי מעורבת',  הבעיה

קשה יותר במגזרים הדרוזים והבדואים שחלק ניכר מבניהם משרתים בצה"ל, במשטרת ישראל ובשירות בתי הסוהר.

ביום בו יחליטו בודדים, חוליות או קהילות שלמות, בדואיות או דרוזיות, צ'רקסיות או אחרות למרוד או להילחם בשלטון הישראלי, ימצאו משטרת ישראל וצה''ל את עצמם  מתמודדים מול קבוצות חמושות מכף רגל עד ראש, מיומנות במיטב השיטות הצה"ליות, חדורות מוטיבציה דתית, לאומנית שמקורה גם בקיפוח של שנים רבות.
בכל מקרה ובכל המגזרים, איסוף כלי הנשק, התחמושת, אמצעי הלחימה והציוד הצבאי הנמצא בידי המגזר הערבי לא יתבצע בוולונטריות וגם לא יונהג וינוהל על ידי מנהיגיו של המגזר הערבי, בעיקר מכיוון שקל להם לשוב ולהאשים את המשטרה בתרבות אחזקת הנשק שפשטה בציבור הערבי, בעוד זו הפכה לנחלת הכלל, ולסמל של סטטוס. 

Print Friendly, PDF & Email
שינוי גודל גופנים
ניגודיות