מדוע נשיא מצרים חוסני מובראק, ונשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר, אינם רואים בישראל מדינה יהודית?

תיקדבקה: לאחר 61 שנות עצמאות, למעלה מ-23.000 הרוגים, 7 מלחמות, 5 שנות טרור מתאבדים, מסתבר לפתע לתושבי ישראל כי עדיין מסרבים להכיר כי מדינתם היא מדינת הלאום היהודי.
נשיא מצרים חוסני מובראק, שרגיש מאוד לכבודה של הלאומיות המצרית, הרחיק אפילו לכת ואמר, כי במצרים לא ימצא אפילו אדם אחד שיסכים לכך כי ישראל היא מדינה יהודית. במילים אחרות גם הוא כמצרי איננו מכיר בישראל כבמדינה יהודית.
סאב עריקאת, מי שתמיד מוצג כאחד האנשים המתונים ביותר אצל הפלסטינים, אמר כי גם בעוד 1000 שנה לא יימצא אפילו פלסטיני אחד שיסכים לנהל מו"מ על שלום על תנאים שכאלה.
נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, חשף לפתע את פרצופו האמיתי-האנטישמי, כאשר אמר ביום ב' 15.6 אמר כי מדינת ישראל איננה מדינה היהודית משום ש-20 אחוז מתושביה אינם יהודיים.
במילים אחרות, עם מי בדיוק מצרים חתמה על הסכמי שלום ב-1979? עם מדינת הלאום היהודי, או אם ישות זמנית ציונית? והיכן בדיוק לפני דעתו של ג'ימי קרטר נמצאת המדינה היהודית? התשובה לפי פוסקי הלכה מדינית זו ברורה. מבחינתם, על פני כדור הארץ לא קיימת מדינה יהודית. ומאחר ומדינה כזו איננה בנמצא, ולפי דבריהם גם לא תהייה מדינה כזו בעתיד, הרי שלמדינה דמיונית כזו אין גבולות ואין שטחים, ולכל תביעותיו הלאומיות והטריטוריאליות של העם היהודי אין כל בסיס.
אפשר וצריך להניח כי ראש הממשלה בנימין נתניהו לא ציפה לתגובה כזו מצד נשיא מצרים, כאשר העלה את התביעה להכרה פלסטינית בישראל כבמדינה יהודית. זאת מפני שתגובתו של הנשיא מובראק, חיסלה במשפט אחד את חזון הציר הערבי המתון שייעשה שלום עם ישראל, חזון שהיה אחד מעיקרי נאומו של נתניהו, ואחד הבסיסים העיקריים לנאום הפיוס האמריקני עם העולם המוסלמי שנשא נשיא ארצות הברית באראק אובמה, ב-4 ביוני בקהיר.
בבת אחת חזרנו 61 שנה אחורנית לשנת 1948, כאשר כל מדינות ערב סרבו להכיר בהקמתה של מדינת הבית הלאומי היהודי, ויצאו למלחמה בישראל במטרה להשמידה.
ב-14 ביוני 2009, הסתבר שלא הרבה השתנה מאז. עד היום ישראל צריכה להלחם על ההגדרה שהיא מדינה יהודית.
כרגיל תמיד נמצאים אצלנו אנשים וחוגים אשר טוענים כי אין כל חשיבות לכך אם הערבים יכירו במדינה שלנו כמדינת היהודים. לכך נילוו/תרמו עשרות שנים של וויתור על הנפת דגלי המדינה והשמעת ההמנון הלאומי ביישוביי הערבים. לכך תרמו גם עשרות שנים של העדר מכוון של טכסים אזרחיים וצבאיים לאומיים, אשר ידגישו את היותה של ישראל מדינה יהודית. מדינה שאיננה מפגינה את לאומיותה איננה יכולה לדרוש שגורמי חוץ יקבלו אותה.
בשבועות האחרונים מרבה ראש הממשלה בנימין נתניהו לומר כי קודם כל צריכים לפתור את הבעיות המדיניות ואחר כך יהיה זמן להתפנות לטרמינולוגיה. ההתנגדות העזה הזו של נשיא מצרים, הפלסטינים, וחלק מהאמריקנים, לטרמינולוגיה ברגע שהיא נוגעת ביהודים, צריכה להעמיד את ראש הממשלה על טעותו.
עתה צריך לקוות כי הוויכוח הזה אותו עוררו מובראק, עריאקת, וקרטר, יחזיר את תושבי ישראל למציאות. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, ומי שלא רוצה לקבל עובדה זו, איננו בר שיח, ידיד, או שוחר טובתה, של המדינה היהודית היחידה בעולם. על זה נלחמו בעבר, וכפי הנראה נצטרך להלחם גם בעתיד.