מהלך פלסטיני עקר של נתניהו יגרור את ישראל להיכן שנמנעה מלהיכנס, ללב המרד הערבי

שר הביטחון אהוד ברק אמר ביום ב' 7.3, כי אין סתירה בין מדינה עצמאית פלסטינית והסכם שלום עם הפלסטינים לבין צרכי הביטחון החיוניים של ישראל. בכך הגביר ברק את הלחץ הציבורי והבינלאומי על ראש הממשלה נתניהו לצאת בהצהרה המתווה מדיניות חדשה כלפי הפלסטינים. ברק גם אמר כי נתניהו צריך לצאת עם תוכנית כזו מיד.
זו הייתה תגובתו של ברק להתקפה של נתניהו יום קודם לכן (א' 6.3) על הפלסטינים בה אמר, כי כל פעם שבא אליהם בהצעה, או בוויתורים חדשים, תמיד התשובה שלהם הייתה לא למשא ומתן עם ישראל. את תמיכת הקהילה הבינלאומית בפלסטינים הגדיר נתניהו כאפקט פבלוב. כלומר כל מה שהפלסטינים לא יגידו, או ידרשו, רוב הקהילה הבינלאומית תתמוך בהם.
תיקדבקה סבור כי ראש הממשלה, וגם ראשי ממשלות ושרי חוץ קודמים בישראל צריכים לשאול את עצמם מדוע תהליך זה קרה, אם מדיניותם לפי ראייתם הייתה כל כך נכונה.
אולם השאלה בה כולם עוסקים היום היא לא אם צריכה להיות מדיניות חדשה כלפי הפלסטינים, על כך לכולם התשובה החיובית ברורה, אלא מתי צריך להציג אותה? עכשיו ומיד, או בעת נסיעתו של ראש הממשלה בחודש מאי לארצות הברית?
להלן 4 סיבות מדוע אסור לראש הממשלה בנימין נתניהו להציג מהלך כזה לא עכשיו, ולא בעת נסיעתו לארצות הברית.
1. אם ראש הממשלה נתניהו רוצה להציג מהלך של הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות זמניים, לא רק שהפלסטינים דחו זאת כבר כמה פעמים, והמדובר במהלך עקר, אלא שמאז שרעיון זה הועלה עוד בתחילת  2010, כאשר זכות היוצרים עליו שמורה לפרשן לעניינים ערביים של ערוץ 2 אהוד יערי, לא רק שזרמו הרבה מים בירדן, אלא שבעולם הערבי ובמזרח התיכון מתחוללת מהפכה, אשר איש איננו יודע את תוצאותיה.
2. עיקרה של מהפכה זו היא הדחתם של המשטרים הישנים השמרנים הערביים והחלפתם, בדרך כלל בשלטון של כתות צבאיות. לדיבורים הרמים על 'מהפכת הצעירים', או 'המהפכה הדמוקרטית' בעולם הערבי אין בינתיים סימנים או ביסוס בשטח. מאידך ישנם סימנים גוברים והולכים להתחזקותם של האחים המוסלמיים והתנועות המוסלמיות הרדיאליות, גם במצרים, וגם בתוניסיה.
לבוא בעיצומה של המהפכה הזו, ולומר שישראל תומכת בהקמת מדינה פלסטינית בה ימשול המשטר השמרני של יו''ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, וראש ממשלת פלסטין סאלם פאייד, היא איוולת מדינית ואסטרטגית לא רק מפני שהם ידחו הצעה כזו מיד, אלא הם יראו בה הצעה ישראלית מסוכנת שיכולה לדחוף את הרחוב הפלסטיני להתקומם נגדם.
אם עד עכשיו ההערכה המדינית והמודיעינית היא כי מעמדם של שני המנהיגים הפלסטינים נפגע קשה בגלל הדחתו של חוסני מובראק במצרים, צריך וכדאי לשאול מה יהיה מעמדם באם הסימנים הראשונים של התפשטות המרד הערבי אשר כבר נראים בסעודיה וירדן יתגברו, או יביאו להפלתם של משטרים ערביים נוספים?
האם האסטרטגים הישראלים בטוחים בפני איזה מדינה פלסטינית הם יעמדו בעוד 3 חודשים, או חצי השנה הקרובה?
במילים אחרות, בינתיים המרד בעולם הערבי, ובייחוד המצרים, מחק את האופציה של מדינה פלסטינית כזו. המוסלמים במצרים בדרום, ובירדן במזרח, וגם החמס ברצועת עזה רואים את הגדה המערבית כאחד הפרסים הבשלים העיקריים העומדים ליפול בידיהם בהמשך המהפכה. התוכנית 'החדשה' של נתניהו היא דוגמא טובה לכך איך עדיין ישנם מנהיגים במזרח התיכון שממשיכים להתעלם מהמציאות בשטח, למרות מה שמתרחש בו.
3. במקביל, במצב המהפכני בו העולם הערבי נתון אין ולא יהיה אף שליט ערבי אחד, לא מאלה המכהנים, ולא בין ראשי קבוצות האופוזיציה אשר יתמוך במהלך כזה. אין גם ביטחון, בייחוד בירושלים, כי אפילו נשיא ארצות הברית באראק אובמה יתמוך במהלך כזה. לפי המידע שישנו בידי המקורות של תיקדבקה בוושינגטון אובמה ואנשיו אינם נלהבים ביותר מהופעה של נתניהו, ברגעים רגישים אלה בעולם הערבי, בפני שני בתי הקונגרס בחודש מאי.  גם הם אינם יודעים עדיין לאן בדיוק הדברים מתגלגלים, ומה יהיה המצב בשטח בחודש מאי כאשר נתניהו יעלה על דוכן הנואמים בגבעת הקפיטול. אנשי אובמה מאותתים כי הם אינם זקוקים בדיוק 'לכאב הראש הישראלי' הזה ברגעים אלה.
4. לעומת זאת קיימת אפשרות כי אחד מראשי המחנות הנלחמים זה בזה בעולם הערבי יכול לקחת את ההצעה הישראלית החדשה ולאמץ אותה כאחד מקווי התעמולה העיקריים שלו בקרב ההמונים ברחוב אשר את תמיכתם הוא מחפש. לדוגמא שליט לוב מועמר קדאפי, שהנושא הישראלי-פלסטיני תמיד היה חביב עליו, והפתרונות שלו לגביו היו יצירתיים ביותר, בייחוד לגבי המשך קיומה של מדינת ישראל, כמדינה של העם היהודי.
עד עתה נמנעה ישראל בהצלחה, בעיקר בגלל שתיקתה, להיות מעורבת במרד הערבי. גם מחוללי המרד, לא בתוניסיה, מצרים, לוב, בחריין, ותימן, נמנעו עד עתה מלערב או להעלות את ישראל ואת פתרון הסכסוך עם הפלסטינים ולקשור אותו עם פעולותיהם.
אם ישראל תפר את שתיקתה על ידי העלאת הנושא הפלסטיני, גם אחרים יוכלו לעשות זאת, ובכך תביא ירושלים מיוזמתה לגרירתה שלא לצורך לתוך המאורעות האלה. העלאת פתרון העקר הפלסטיני עתה לא ישמש שום מטרה אסטרטגית ישראלית. להפך, הוא יכול להזיק לה. הבעיה האישית-הפוליטית של נתניהו היא הפסיביות שלו. בפוליטיקה ומדיניות יש פסיביות אגרסיבית. אצל נתניהו יש פסיביות לשם פסיביות. לשיטתו זו הדרך העיקרית לשמר את השלטון בידיו לתקופת הזמן הארוכה ביותר. זו הסיבה מדוע נתניהו הוא ראש ממשלה שאינו חש צורך להסביר לאזרחי מדינת ישראל מה היא מדיניותו. לא רק בנושא הפלסטיני, אלא גם בנושאים ביטחוניים אחרים, כמו איראן, חיזבאללה, חמס, סוריה, וטורקיה. מידי פעם הוא מציע 'לא לזלזל בכוחה של ישראל' משפט שאפילו בתוך ישראל הפסיקו להתייחס אליו.
כאשר דמותו מצטיירת בתקשורת, בעיקר על ידי יריביו, בצורה שפוגעת ומזיקה לו פוליטית, מבצע נתניהו מחווה כלשהי, או מה שנקרא בעגה הפוליטית 'מיצוב תדמית'. מאחר ואיש איננו יודע למעשה מה הם עיקרי מדיניותו של ראש הממשלה בשום נושא אסטרטגי-צבאי חשוב, ומאחר ונתניהו לא העמיד אף אחד מעקרונות אלה למבחן מעשי, צריך להניח כי גם התמיכה במדינה פלסטינית בגבולות זמניים, תהייה במסגרת מאמץ נוסף של נתניהו לייצב את תדמיתו בחו''ל ובתוך ישראל.
אולם מאחר והמרד הערבי איננו עוד תופעה שגרתית אחת במזרח התיכון, אלא רעידת אדמה אסטרטגית לא רק בשביל ישראל, אלא עבור כל המעצמות ומדינות האזור, קשה לראות כיצד הצגת הנושא של מדינת פלסטין בגבולות זמניים תוכל להועיל לנתניהו, למדינת ישראל.