מה קורה כאשר מנהלים את מדיניות הביטחון תחת צל נסיעתו של אבו מאזן לארצות הברית, החטיפות, והסכין הפלסטינית?

במערכת הביטחון מתריעים כי ארגוני הטרור הפלסטינים מגבירים את מאמציהם לבצע חטיפות של ישראלים, לשם מיקוח על שחרור אסירים פלסטינים ולבצע פיגועי דקירה. בידיעה זו יש שני אי דיוקים `קלים`.
כל פיגועי החטיפה שהפלסטינים ערכו בישראל, כביכול לשם משא ומתן על שחרור אסירים, החל מחטיפתם של אילן סעדון ז"ל, ואבי סספורטס ז"ל ב-1989, דרך חטיפתו של נחשון וקסמן ז"ל ב-1994, ועד לחטיפתו של נוריאל ששון ז"ל ב- 21.9 בירושלים, נסתיימו ברציחתם של החטופים, מבלי שנוהל כל משא ומתן על שחרור אסירים פלסטינים. הישראלים שנחטפו פשוט הוצאו להורג בדם קר.
אי הדיוק השני קשור לדרך ולצורה הלוליינית בה מערכת הביטחון מתארת את המצב בשטח, לאחר שהובטח לנו כי המצב הביטחוני ישתפר עקב ביצוע תוכנית ההתנתקות. מספיק לעבור על כרוניקת האירועים של יום אחד בלבד, יום ראשון 9.10, כדי לראות שהמדובר לא רק `בניסיונות חטיפה ודקירה.`
ביום ראשון היו 2 ניסיונות של הפלסטינים לעבור את גדר המערכת ברצועת עזה ולהטמין מטעני קלע על צירי התנועה בנגב. מקרה אחד היה ליד כיסופים, ומקרה שני מול כפר עזה. 3 מקרים של פתיחה באש מהרצועה על מוצבים וסיורים של צה"ל. התקלות עם חוליית מחבלים של הפת"ח- גדודי אל אקצא בגדה. נזרקו 7 בקבוקי תבערה על כלי רכב ישראליים בגדה. בכביש המנהרות נתפס פלסטיני שהיה בדרך לפיגוע דקירה בירושלים. במחסום חאוורה ביציאה משכם נתפסו שני פלסטינים כשהם מנסים להעביר דרך המחסום חגורות נפץ, שהיו מיועדות לביצוע פיגועי התאבדות בירושלים, ואקדחים. ביום א` היו 40 התרעות על פיגועי טרור. ראש אמ"ן אלוף אהרון זאבי פרקש שהופיע בפני וועדת חוץ וביטחון, הדגיש בדבריו שתי נקודותעליהן תיקדבקה חוזר ומרתיע בשבועות האחרונים. א: הפלסטינים העבירו מסיני לרצועת עזה נשק רב. ב: ארגון אל קעידה הקים בסיסים מבצעיים בעזה ובסיני.
במילים אחרות, לא רק החטיפות ופיגועי הדקירה מאיימים עלינו, אלא הולך ומתגבר, ארסנל הפיגועים הפלסטינים, כאשר עתה נוצר בינם קשר מבצעי ישיר עם אל קעידה.
לפתע פתאום נעלמו כל הדיבורים הרמים של ראשי מערכת הביטחון וצה"ל, כי לאחר הנסיגה מעזה, `לצה"ל תהייה תגובה שונה לכל פעולת טרור או ירי פלסטינית.` לפתע פתאום נעלמה ונאלמה, כאילו לא הייתה כלל, סוללת התותחים המתנייעים שהוצבה ליד נחל עוז. במקומם אנו שומעים דיבורים `שצריך לספק לפלסטינים תחמושת נוספת.` `אסור שהפלסטינים ברצועת עזה ירגישו שהם במעצר. `צריך לפתוח להם דרכי מעבר לגדה ולמדינות ערב.` `צריך לבצע הקלות במחסומים.`
מה שאנו איננו שומעים, אפילו מילה אחת של הרתעה, לא מראש הממשלה אריאל שרון, לא משר הביטחון שאול מופז, ולא מהרמטכ"ל רב אלוף דן חלוץ.
מדוע? מפני שאבו מאזן נוסע לוושינגטון לפגוש את הנשיא ג`ורג בוש, ואסור לקלקל מפגש זה.
מי קבע `שאסור לקלקל נסיעה זו?` התשובה ידועה אך איננה נאמרת בשום מקום בקול רם. שרת החוץ האמריקנית קונדליסה רייס. פקידים וקצינים ישראליים בכירים אומרים, כי בשבועות האחרונים המצב בירושלים הגיע לידי כך, שממשל ג`ורג בוש, כבר איננו צריך לומר לישראלים מה לעשות או לעשות. מספיק כי בלשכת ראש הממשלה ושר הביטחון חוששים, מה תגיד וכיצד תגיב קונדוליסה רייס, כדי לקבל החלטה זו אחרת. במילים אחרות המערכת המדינית והביטחונית הישראלית מצויה בשיתוק מוחלט. הגענו למצב בו אבו מאזן מרשה לעצמו, רק בגלל השיתוק הישראלי לומר לאמריקנים כי אין טעם וצורך בפגישה עם שרון, וזאת רק כדי שבידיו יהיה עוד מכשיר לחץ לקבל וויתורים וכספים נוספים, בהם הוא ממילא איננו עושה דבר. במקום שהמנהיגות המדינית והביטחונית תציג בפני הממשל ודעת הקהל את האיום הפלסטיני כפי שהוא, היא לא רק מעלימה אותו, אלא שהיא מנהלת מדיניות כפולה שסותרת את עצמה. מצד אחד היא מחפשת בקדחתנות עוד `הקלות נוספות לפלסטינים,` ומהצד השני היא מזהירה את האוכלוסייה הישראלית ואת חייל צה"ל מפני גל חטיפות ודקירות. מי שמנהל מדיניות כזו, ומי שאינו מגיב על חטיפתו ורציחתו בדם קר של נוריאל ששון ז"ל, אינו צריך להתפלא, כי גל החטיפות רק יתגבר.
האזהרות המתפרסמות אינן משחררות אותו מהאחריות למצב המדרדר.