ממשלת נתניהו לא הולכת למו"מ עקיף עם הפלסטינים. לאחר שויתרה על עקרון המו"מ הישיר, היא הסכימה למו"מ עקיף עם הליגה הערבית

המקורות המזרח תיכוניים של תיקדבקה: מבלי לשמוע או לדעת את התוכן המדויק של החלטת מועצת הליגה הערבית, הקוראת למו"מ עקיף שיימשך 4 חודשים בין ישראל לפלסטינים, עולה ממשלת בנימין נתניהו על מסלול מדיני, לו כל ממשלות ישראל בעבר התנגדו. מסלול שפירושו ויתור מהותי על עקרון המו"מ הישיר עם הערבים, וגרוע מזה, בינאום המו"מ המדיני והעברת ההחלטות המכריעות בו בידי חברות הליגה הערבית, האירופאים, והאו"ם.
כבר המילים הראשונות בהחלטת מועצת הליגה הערבית מיום ד' 3.3, הן שליליות עבור ישראל. ההחלטה אומרת: 'למרות חוסר האמון ברצינותו של הצד הישראלי, המועצה מסכימה לתת לשיחות עקיפות (בין ישראל לפלסטינים) הזדמנות אחרונה, שתהייה תרומה לתפקיד האמריקני' (במו"מ). ציטוט המקור: Despite the lack of conviction in the seriousness of the Israeli side, the committee sees that it would give the indirect talks the chance as a last attempt and to facilitate the U.S. role.
במילים אחרות: מדינות הליגה הערביות כבר מוחקות את ישראל כ'לא רצינית', ועושות טובה אחרונה לארצות הברית.
אולם המקורות של תיקדבקה מוסרים כי להחלטה ישנם עוד סעיפים נוספים שלא פורסמו. במרכזם, סעיף האומר כי בתקופת מהלך המו"מ העקיף הליגה הערבית תגביר את מאמציה לפעול לבידוד ישראל בזירה ובמוסדות הבינלאומיים, ביניהם האו"ם וארגוניו השונים, כמו אונסקו וארגון הבריאות הבינלאומי, ומערכת בתי המשפט הבינלאומיים. ביצוע החלטה זו הוטל על מזכיר הליגה עמר מוסא.
לאור זאת קשה להבין את שביעות הרצון שהביעו האמריקנים וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, כשהם משבחים את החלטה לחדש את השיחות, ומתעלמים מיתר הסעיפים האנטי ישראליים שבה.
המקורות של תיקדבקה מציינים כי גם יושב ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן עשה במהלך זה, וויתור לא פחות גדול ולא פחות עקרוני מאשר בנימין נתניהו. אבו מאזן וויתר בפעם הראשונה מאז הוקם הפת"ח ב-1965, על העיקרון של עצמאות ההחלטה הפלסטינית, שהיה אבן היסוד של מדיניותו של יאסר ערפאת.
מזווית ראייה היסטורית של הפלסטינים ערפאת נלחם כל חייו לנתק את ההחלטות הפלסטיניות ממעגלי ההשפעה הערביים, אותם ראה כהרסניים ומזיקים לעניין הפלסטיני. אבו מאזן, אחרי 45 שנה, מחזיר את הכדור ונותן את כושר ההחלטה וההכרעה הפלסטינים בידי מועצת הליגה הערבית שהוא גוף מסוכסך ומפולג עמוקות, וחסר כמעט כל השפעה פוליטית ממשית.
לכן צריך להניח, כי עוד נשמע הרבה על התנגדות חריפה למהלך של אבו מאזן בישיבות שייערכו בסוף השבוע הקרוב במוסדות הפלסטינים המרכזיים, כמו מועצת אש"ף, והוועד המרכזי של הפת"ח. צריך להתכונן לכך כי המוסדות האלה לא יקבלו את החלטת הליגה הערבית כמו שהיא ויידרשו בה שינויים.
לעומת זאת, מלבד רצונו העז של ראש הממשלה בנימין נתניהו, (לאחר שאבו מאזן הצליח לייבש אותו במשך שנה שלמה ולמנוע ממנו לחדש את המו"מ המדיני.) להראות כי הנה הוא הצליח בכל זאת לחדש את המו"מ המדיני קשה מאוד להבין את הגיון במדיניותו של נתניהו.
גם אם המו"מ העקיף בין ישראל לפלסטינים יתחדש בשבוע הבא, כאשר המתווך בין שני הצדדים יהיה השליח האמריקני למזרח התיכון ג'ורג מיטשל, המגיע כבר לישראל ולרשות הפלסטינית בסוף שבוע זה, הרי בכל נושא שיידון יגידו הפלסטינים מיד שהם אינם מסכימים לעמדה האמריקנית או הישראלית המוצגת לפניהם, אבל הם שומעים אותה, והם יעבירו אותה לדיון ולהכרעה למועצת הליגה הערבית, שמכוח החלטתה, ולא מתוך שהם רוצים בכך, הם משתתפים במו"מ.
העברת הנושאים השנויים במחלוקת בין ישראל לפלסטינים להכרעת מועצת הליגה הערבית, כמוה לא רק פסק דין מוות למשא ומתן עצמו, אלא התגברות ההקצנה בדרישות הערביות לוויתורים ישראליים מרחיקי לכת.
צריך לזכור, כי במועצת הליגה הערבית יושבות מדינות כמו סוריה, תימן, לבנון, וקטאר, אשר ייצגו את העמדה האיראנית במו"מ עם ישראל יותר מאשר את העמדה הפלסטינית.
נוסף למאבק הבינ-ערבי במועצת הליגה, ייפתח מאבק בינלאומי סביב החלטותיה בו ינסו האו"ם, האירופאים, הרוסים, והסינים, למזער את כוחה ואת מעורבותה של ארצות הברית בתהליך המדיני במזרח התיכון, ולהכתיב את הפתרונות שלהם לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
כבר ביום ה' 4.3, אפשר היה להבחין בסימנים ראשונים להתפתחות כזו, כאשר מלבד ההודעה האמריקנית על הגעתו של ג'ורג מיטשל לאזור, גם מזכיר האו"ם באן קי מון, הזדרז להודיע על בואו בשבוע הבא לאזור, והקוורטט המזרח תיכוני, בו משתתפים ארה"ב, האירופאים, האו"ם, ורוסיה, הודיע על כינוסו במוסקבה בעוד שבועיים.
אפשר אולי להבין את ממשל אובמה, אשר התייאש ממעורבותו בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולא אכפת לו להעביר את הכדור הלוהט הזה לידי הערבים והאירופאים, ולהעניש בכך את ממשלת נתניהו. עכשיו הממשל יוכל לומר לירושלים: אתם לא רציתים את התיווך והמהלכים שלנו, עכשיו תסדרו בעצמכם, בלעדינו, עם שאר העולם.
אפשר אולי להבין את אבו מאזן, שבמהלך זה הסיר את האחריות להצלחה או לכישלון מעל הפלסטינים והעביר אותו לידי המדינות הערביות.
אי אפשר להבין את ראש הממשלה נתניהו, אשר מוסר את ההכרעות המדיניות והביטחוניות החשובות ביותר של ישראל, בידי הליגה הערבית.