נאום נתניהו, התאמת המדיניות הישראלית, עם סייגים, למדיניות הנשיא אובמה.

תיקדבקה: מלבד התפאורה של מרכז בגין-סאדת, לא הזכיר נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בדבר אחד את צעדיהם ורעיונותיהם האמיצים של אדריכלי השלום בין ישראל למצרים. זו הסיבה מדוע הנאום יישאר בגדר 'מילים פשוטות' שלא תבאנה לפריצת דרך מדינית.
בנאומו המדיני של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אותו נשא במרכז בגין-סאדאת באוניברסיטת בר אילן ביום א' 14, הכריז בנימין נתניהו, כי הוא תומך במדינה פלסטינית מפורזת, ללא צבא ושלא תוכל לחתום בריתות צבאיות. על הפלסטינים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי. את בעיית הפליטים הפלסטינים יש לפתור מחוץ לגבולות ישראל. ישראל לא תקים התנחלויות חדשות, ותפסיק את הפקעת הקרקעות הפלסטיניות. לא תיפסק הבנייה לצרכי גידול טבעי. ירושלים תישאר מאוחדת.
המקורות של תיקדבקה: אפשר וצריך היה לחכות בנאומו המדיני של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לאיזה רעיון או מהלך חדש מצד ראש הממשלה.
אולם מהלך או רעיון כזה לא היה.
במקום 'רעיון' או 'מהלך' בחר נתניהו במה שהוא כינה, 'טקטיקת המילים הפשוטות'. אם 'מילים פשוטות מציאותיות', כפי שראש הממשלה הגדיר זאת, היו יכולות לפתור סכסוכים היסטוריים ועוד במזרח התיכון, אפשר וצריך להניח כי הסכסוכים כולל הסכסוך הישראלי-פלסטיני, היו נפתרים כבר מזמן. לכן כל מה שנתניהו השיג בנאום, הוא התאמת הקו המדיני של ממשלתו למדיניות הנשיא אובמה, עם סייגים. זו הסיבה מדוע דובר הבית הלבן רוברט גיבס אמר ביום א' בלילה, כי הנשיא אובמה מקבל בברכה את צעדו החשוב של נתניהו, ואת העובדה כי ראש הממשלה מזדהה עם הקו המדיני העיקרי של הנשיא אובמה, והוא הקמת שתי מדינות, זו ליד זו.
נתניהו הרבה להזכיר בנאומו את דויד בן גוריון, מנחם בגין, ואת אנואר סאדאת.
שלושת מנהיגים אלה לפני שהופיעו ודיברו בפומבי, תמיד הגו וביצעו מהלכים סודיים, שאחר כך עיצבה את מדיניותם ודיבוריהם הגלויים.
מנחם בגין למשל נתן את הסכמתו ההיסטורית לפינוי סיני, עוד לפני שנבחר לראש ממשלה ב-1977, כאשר שלח את משה דיין למרוקו כדי להיפגש עם חסן תוהמי, שליחו של סדאת. הסכמה זו היא שפתחה את הדרך להסכם השלום ההיסטורי בין ישראל ומצרים, ולבואו של סדאת לירושלים. צעדים אלה של בגין, דיין, וסדאת, נעשו לא רק ללא תיאום אלא גם ללא ידיעתם של האמריקנים.
בנימין נתניהו לא נקט בשום צעד דומה. לכן המלים הכלליות שלו, עד כמה שתהיינה 'פשוטות ומציאותיות', שהושמעו ביום א' לא תבאנה לשום פריצת דרך מדינית. גם הדברים על נתניהו על נכונותו להכיר במדינה פלסטינית עצמאית מפורזת. לא ישאירו את ההד הבינלאומי לו נתניהו ציפה.
הסיבה: נתניהו התנה כל כך הרבה תנאים למדינה כזו, שברור היה מראש כי אף אחד בעולם הערבי ולא אצל הפלסטינים יקבל אותם.
ולכן לא צריך להתפלא, כי המיקרופונים עדיין לא הספיקו להתקרר, וכבר הפלסטינים דחו את דבריו של נתניהו.
הסכמתו של נתניהו לומר 'כן', כדי לרצות את הנשיא האמריקנית באראק אובמה, טבעה תחת מעמסת 'הלאווים', שהוא הציג.
המדינה הפלסטינית צריכה להיות מפורזת, ללא כוחות צבאיים. לא תהייה לה שליטה על המרחבים האוויריים שלה, אסור לה יהיה לחתום על בריתות צבאיות.
ישראל 'כן' תסכים להכיר בדגל, שלטון, והמנון פלסטיני, אבל הפלסטינים יצטרכו להכיר בכך שישראל היא מדינת העם היהודי, ויש לה המנון, דגל, ושלטון יהודי משלה.
אולי כאן המקום לציין, את אומץ לבו של נתניהו. כל ראש ממשלה אחר, מאלה מצויים כיום בנוף הפוליטי הישראלי, כולל ציפי ליבני, היה מציג רשימת 'לאווים' כאלה, דבר המעיד על כך כי למעשה אין הבדל גדול ביניהם. אולם לאף אחד מהם לא היה עד עכשיו אומץ לומר דברים אלה.
אם אפילו נצא מתוך הנחה שהפלסטינים יקבלו את כל התנאים האלה, ויסכימו לחתום לפיהם על חוזי שלום סופיים, מי יהיה ערב שהם יקיימו חוזים אלה, לאחר שעד היום הם לא קיימו אפילו חוזה עליו עלי חתמו מאז הסכמי אוסלו שנחתמו ב-1993, למרות שארצות הברית והאירופאים ערבו לקיומם.
הגדולה של בן גוריון, בגין, וסאדאת, הייתה שהם ידעו להתעלות מעל המילים 'הפשוטות' האלה, ולמצוא דרכים-ופתרונות שהשאירו את המוקשים האלה מאחור.
נתניהו בנאומו נדבק למילים האלה, וזנח את המדיניות והדיפלומטיה, ולכן לא התעלה לא בנאומו ולא בפתרונות אשר הציע.