נתניהו ואבו מאזן, נטרלו את ארה"ב, וקבעו את קווי הדו-קיום דה פקטו הישראלי-פלסטיני

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו חוזר בתחילת השבוע מהקרב על בקשת ההכרה הפלסטינית כמדינה עצמאית לאו''ם, מחוזק לקראת השלמת כהונתו הראשונה והנחת היסודות לקרב על כהונתו השנייה. יו''ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, חוזר כאשר בידו לא רק ההישג של התמונה ההיסטורית בה הוא מגיש למזכיר האו''ם את כתב הבקשה בשם אש''ף, אלא הישג הרבה יותר גדול. הוא שחרר בצעדו באו''ם, את המו''מ בין ישראל והפלסטינים מחסותה ופיקוחה של ארצות הברית. עתה המו''מ בין שני הצדדים יכול להתקיים כמו''מ ישיר.
במילים אחרות, בנימין נתניהו הכין באו''ם את הרקע, או את הבמה, להמשך שלטונו. אבו מאזן הכין את הבמה הפלסטינית לקראת מהפך ביחסים הפלסטינים-ישראליים.
בנקודה זו צריך לומר בבהירות את העובדה היסודית עליה מתבססים הממסדים הישראליים והפלסטינים.
בשלב זה של היחסים בין העמים אין שום סיכוי להשיג הסכם שלום ביניהם. הדבר היחיד שיכול להיות מושג הם דו -קיום בשלום דה פקטו שיהיה מבוסס על הסכם ביניים, או אולי שורה של הסכמי ביניים, שיכללו את ההסכמות הפוליטיות, הכלכליות, והביטחוניות, בתוכן שני העמים יחיו וינהלו את המערכות השלטוניות שלהן.
אם הפלסטינים יקבלו בסופו של דבר הכרה מהאו''ם בתור מדינה, דבר שאיננו מובן מאליו, הם יוכלו לטעון כי המדובר בשתי מדינות עצמאיות החיות זו לצד זו, אפילו ישראל לא תכיר בעובדה זו.
מבחינת ישראל מצב כזה ישאיר את שאלת הגבולות, עתיד התנחלויות, ירושלים, ושאלת הפליטים הפלסטינים, ככאלה שאין צורך בהכרעה לגביהם. לכן קשה מאוד להניח כי אם אכן הבקשה הפלסטינית תאושר באו''ם, שישראל בראשות בנימין נתניהו, תנקוט צעדי עונשין מול הפלסטינים.
זו היא לא מדיניותו. המדיניות של נתניהו היא ברורה מאוד. תנו לנו לחיות בשקט, ואנחנו ניתן לכם לחיות בשקט. את הסחורה הזו סיפק לו אבו מאזן בנאומו האנטי ישראלי החריף בעצרת האו''ם. למרות כל התקפותיו, אבו מאזן חזר ואמר, כי הפלסטינים לא יחזרו אל השימוש בכוח, כלומר בטרור.
השלום בין ישראל לפלסטינים, מלבד היותו מטרה נשגבת, אף פעם לא הייתה מטרה מרכזית בפוליטיקה הישראלית, גם לא במחצית הראשונה של שנות ה-90 כאשר הסכמי אוסלו נחתמו עם יאסר ערפאת. השלום עם ישראל גם אף פעם לא הייתה מטרה מרכזית אצל הפלסטינים.
השלום בין השניים הייה מטרה מרכזית של מדינות חוץ, בייחוד ארצות הברית והאירופאים, אשר השתמשו בסיסמא הזו כדי לקדם את מדיניותן והאינטרסים שלהן במזרח התיכון ובעולם המוסלמי.
זו הייתה אחת הסיבות העיקריות מדוע השלום בין מצרים וישראל שהושג בסוף שנות ה-70, להפתעתן הגמורה של ארצות הברית והאירופאים, הפך לדוגמא היסטורית כיצד שני מנהיגים אמיצים כמו אנואר סאדת, ומנחם בגין, יכולים להשיג זאת באמצעות מו''מ חשאי שנוהל רק בין שניהם, ללא התערבות חיצונית.
הניסיון לחזור על נוסחה זו שוב בין הישראליים, הפלסטינים, ושליטים ערביים אחרים, תמיד הסתיים ב-32 השנים האחרונות בכישלון גמור, ( הסכם השלום בין ישראל וירדן, היה תוצר לווי של השלום בין ישראל-למצרים), בעיקר משום שעל הבמה המזרח התיכונית שוב לא קמו מנהיגים בעלי שיעור קומה כמו בגין וסאדת.
לכן, מה ששני הנאומים של בנימין נתניהו ואבו מאזן באו''ם עשו, הוא לשרטט בחול המדיני את הקווים המוסכמים בין ישראל לפלסטינים, כיצד להמשיך ולחיות זה לצד זה בשלום, כאשר כל צד ממשיך לשמור על עמדותיו.
לישראל אין בעיה לקבל את הצעת הקוורטט שפורסמה מיד לאחר הנאומים, לפיה המו''מ בין שני הצדדים יתחיל תוך חודש, כלומר בנובמבר, וכי הוא יסתיים תוך שנה. ישראל רוצה להתחיל במו''מ, זו הייתה תמיד מטרתו של נתניהו, וזו הייתה גם הסיבה מדוע אבו מאזן מנע ממנו להשיג מטרה זו. לגבי תאריך הסיום, כולם, הקוורטט, הישראלים, והפלסטינים, יודעים כי המדובר בקביעה מלאכותית שאין להם כל ערך מדיני, מלבד סיסמא תעמולתית.
הפלסטינים אינם רוצים לקבל את הצעת הקוורטט, משום מאז יום שישי 23.9, שהוגשה לאו''ם בקשתם להכרה בהם כמדינה עצמאית בגבולות 4 ביוני 1967, הם לא יסתפקו אף פעם יותר בפחות מזה. במילים אחרות, מול הקווים הברורים הישראלים של מדינה פלסטינית עצמאית מפורזת, בה יחזיקו בנקודות אסטרטגיות כוחות צבא ישראלים, רמז ברור של נתניהו על נוכחות צה''ל בבקעת הירדן, וברכסי הרי יהודה ושומרון, העמידו הפלסטינים את קווי יוני 1967, ואת חזרת הפליטים הפלסטינים לבתיהם הנמצאים בקו הירוק. עתה לאחר ששני המנהיגים קבעו את קווי העימות ביניהם, הם יוכלו לגשת למו''מ הישיר ביניהם על התנאים לדו-קיום דה פקטו., כאשר כל צד  ממשיך להחזיק בעמדותיו.
לבנימין נתניהו, היו השבוע שלוש ניצחונות פוליטיים גדולים:
1. הוא הוכיח כי ישראל איננה מבודדת כל כך בעולם, כפי שרואי השחורות שניזונו מאויביו הפוליטיים, האישיים, והעסקים, ניסו להציג. לא רק נשיא ארצות הברית באראק אובמה תמך בו, אלא גם האירופאים, ומנגנון האו''ם בראשותו של המזכיר הכללי באן קי מון.
2. לא רק שהוא התגבר על הצונאמי, אלא שהוא הפך אותו להיות מכשיר לחיזוקו האישי והפוליטי, וחיזוקה של ישראל בזירה הבינלאומית.
3. החלטתו החשאית, לתמוך לוגיסטית, שפירושו גם כספית, במהלך הבחירות של מנהיגת מפלגת 'העבודה' החדשה שלי חימוביץ', כראש החץ נגד מנהיגת 'קדימה' ציפי ליבני, באמצעות מהלך שרוכז ונוהל על ידי ידידה של חימוביץ', שר החינוך גדעון סער, נחל הצלחה. עתה יש לו שותף חדש בקואליציה פוליטית עתידית.
גם ליו''ר הרשות אבו מאזן, היו שלושה ניצחונות גדולים.
1. הוא עמד מול הלחצים האמריקנים, הישראליים, והאירופאים הכבדים, וביטל ובצדק call their bluff, את איומיהם להעניש את הפלסטינים, והגיש את הבקשה של אש''ף כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני להכיר בו כמדינה עצמאית.
2. אבו מאזן שחרר בצעדו באו''ם, את המו''מ בין ישראל והפלסטינים מחסותה ופיקוחה של ארצות הברית, לאחר 26 שנה של מעורבות. עתה המו''מ בין שני הצדדים יכול להתקיים כמו''מ ישיר. צריך לשים לב, כי בנאומו בעצרת האו''ם, אבו מאזן לא הזכיר אפילו במילה אחת את ארצות הברית.
3. חלק מהשיקולים של אבו מאזן ללכת עד הסוף ולהגיש את בקשת העצמאות לאו''ם, היו לא רק רצונו להירשם בהיסטוריה הפלסטינית, אלא גם רצונו להכות את שלושת המועמדים ברשות הפלסטינית המנהלים כבר למעלה מ-10 חודשים, מערכות נרחבות לרשת אותו. השלושה הם: אבו מאהר רניים. מי שעמד פעם בראש המנגנון הארגוני של אש''ף. סולטן אבו אל עינאיין, מי שהיה פעם מפקד כוחות פת''ח בלבנון, והמתגורר עתה ברמאללה. נאסר אל קידוואה, אחיינו של יאסר ערפאת, ומי שהיה שגריר אש''ף באו''ם. שני המעומדים הראשונים הגיעו לרמאללה בספטמבר 2009, לאחר שבנימין נתניהו אישר את כניסתם לרשות הפלסטינית.
המהלך והנאום באו''ם העמיד את אבו מאזן בעמדת יתרון ממנה הוא יכול, או לפרוש, או להכות את המאיימים לרשת אותו, ולהמשיך בדרכו.
עד עתה, למרות כל הרטוריקה, הוכיחו בנימין נתניהו ואבו מאזן, כי הם שולטים היטב במהלכים. השאלה המרכזית היא , מה יתרחש בשטח כאשר אחד מהם ישמוט שליטה זו, או באם גורם חיצוני יצליח להשמיט מידיהם שליטה זו. אז תתחולל התפוצצות ביטחונית, שאיש איננו יכול לחזות את היקפה, ואת המעורבים בה.