נתניהו ומדינת ישראל צריכים להתרגל למציאות בה הסתיים עידן היחסים המיוחדים בין וושינגטון וירושלים

ראש הממשלה בנימין נתניהו צודק כאשר אמר ביום ג' 14.7, כי ארצות הברית והמעצמות הימרו על גורלה של ישראל כאשר עשו עסקה עם המממנת הראשית של עולם הטרור-איראן. נתניהו גם צודק כאשר הוא אומר, כי הנשיא אובמה החליט להשיג בכל מחיר הסכם עם איראן עוד בטרם נכנס לבית הלבן ב-2009, וכי אין ליחסים האישיים בינו לאובמה שום חלק בהשגת ההסכם.
אבל למרות כל זה, גם נתניהו וגם הקבינט הביטחוני-מדיני, שהתכנסו לדון בהסכם, נשמעים לא רציניים, כאשר הם מכריזים כי 'ההסכם איננו מחייב אותם'. הבעיה היא שאיש לא שואל אותם אם ההסכם מחייב אותם או לא! ולמרבה הצער גם נקודה זו לא מעניינת במיוחד אף אחד.
מה תעשה ישראל מול קיר הפלדה האיראני שאובמה וקארי בנו לא רק מסביב לישראל, אלא מסביב לרוב המדינות הערביות במזרח התיכון ובראשן סעודיה?
שום דבר!
אין ביכולתם של נתניהו ושל הקבינט המדיני-ביטחוני, בדיוק כפי שאין ביכולתו של סאלמאן מלך סעודיה, ולא של פאתח אל-סיסי נשיא מצרים, לעשות מאומה מול החלטתו של הנשיא אובמה לזנוח את ישראל ואת מדינות ערב, וללכת יד ביד עם איראן. 
אפילו תקוותיו של נתניהו שאפשר יהיה להמשיך את המאבק נגד ההסכם בבתי הנבחרים האמריקנים נגוזו ביום ג', כאשר מי שעומדת להיות המועמדת לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית הילארי קלינטון הכריזה, כי אם היא תבחר ב-2016 לנשיאת ארה"ב היא תכבד במלואו את ההסכם שאובמה השיג עם איראן. בכך הבטיח לעצמו אובמה רוב בעד ההסכם בבתי הנבחרים.
במילים אחרות, אם כי אף אחד בוושינגטון ובירושלים לא יודה בכך בקול רם, הסתיימה התקופה של 'היחסים המיוחדים' בין ארצות הברית וישראל, וישראל היא כבר לא 'בעלת הברית היחידה של ארה"ב במזרח התיכון'. 
את מקומה של ישראל תפסה איראן.
זה לא אומר, כי ממשל אובמה יפקיר את ישראל, אבל זה בהחלט אומר, כי לישראל לא יהיה מעמד שונה בוושינגטון מאשר למדינות אחרות במזרח התיכון. 
כמו שאובמה 'זרק' את ישראל, הוא גם 'זרק' את העולם הערבי, ודרך אגב גם את הפלסטינים.    
יש במצב זה יתרונות וחסרונות.
החסרונות העיקריים הם, כי בעוד שלפני מדינות ערב והפלסטינים יש דרך לנסות ולהתקרב לאיראן, דבר שלפחות חלק מהן ייעשה כנראה בעתיד הלא רחוק, חסומה הדרך הזו לפני ישראל. 
במצב כזה גם הדיבורים על הקמת ציר אזורי בין ישראל לחלק ממדינות ערב, שיהיה למעשה ציר נגדי לזה של ארצות הברית-ואיראן, אינם מעשיים. כאשר מתרחשת התמוטטות, או רעידת אדמה פוליטית בקנה מידה כזה, כל מנהיג ומדינה הם לעצמם, ואיש מהם כבר איננו מחפש צירים ומאבקים חדשים. הם מחפשים דרך להציל את עצמם.
לעומת זה, היתרון הגדול ביותר במצב שכזה הוא שירושלים השתחררה מהכבלים הפוליטיים והאסטרטגיים שקשרו אותה לממשל אובמה. מעתה היא יכולה להיות יותר פרגמאטית וגם יותר עצמאית במדיניות שלה, גם בגלל הסיבה שממשל אובמה יותר איננו רוצה בקשרים הדוקים אתה.
העצות שנשמעות מכל עבר, כולל מראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק, כי צריך להתדפק  מחדש על דלתות הבית הלבן, ולחדש את הדו-שיח עם אובמה, הם דברי הבל.
גם אם ברק, או הרצוג, או  לפיד וליבני, היו היום ראשי ממשלה בישראל הם היו מוצאים את עצמם בדיוק באותו מצב בו נתניהו וישראל מצויים היום.
מוטב שנתחיל להתרגל למצב הזה.
לישראל יש את הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, אבל היא תצטרך לדעת איך להשתמש בו בחוכמה, ללא אישורו של ממשל אובמה.  
ככל שנקדים להתרגל למציאות זו כך נמצא, כמו תמיד בהיסטוריה היהודית, את התשובה לה.