נתניהו יתווסף לשורה ארוכה של מנהיגים, ביניהם אמריקנים, שאובמה איננו מקשיב להם

אז הנשיא אובמה הרגיע את ישראל, לפי 'הניו יורק טיימס' משבת 21.9, כי הוא איננו מתרשם מדברי המתיקות והחיוכים של נשיא איראן החדש, חסן רוחאני, וכי איראן תיבחן במעשים ולא במילים. אין בידי המקורות של תיקדבקה מידע, כי אכן הבית הלבן ניסה להרגיע את ישראל. אין למקורות שלנו גם מידע, כי אובמה מעדכן את ישראל במהלכיו.
אולם אפילו נניח כי המידע הזה נכון- אז מה?
מדובר באותו נשיא-באראק אובמה, אשר תוך שלוש דקות במוצאי שבת 31.8, בהן אמר במשפט אחד, כי החליט לתקוף את סוריה, אבל כי הוא החליט לדחות החלטה זו, הרס את אמינותו ואת אמינותה של ארה''ב, לשנים רבות, ולא רק במזרח התיכון.
מאז העולם התרגל ללכסיקון דיפלומטי חדש:
כאשר הממשל מכריז ב-14 בספטמבר, באמצעות שר החוץ שלו ג'ון קארי, כאשר לידו עומד שר החוץ הרוסי סרגי לברוב, כי וושינגטון השיגה הסכם עם מוסקבה על פירוק הנשק הכימי הסורי, פירוש הדבר כי הסכם כזה לא הושג.
יש כמה הבנות אמריקניות-רוסיות מוגבלות בנושא, שמטרתן הייתה לא לפתור את בעיית הנשק הכימי בסוריה, אלא להציל את שיחות קארי-לברוב מפני התמוטטות פומבית.
לכן כאשר ממשל אובמה אומר, כי הוא הצליח לעלות את רוסיה על הדרך למו''מ מדיני לפתרון המלחמה בסוריה, גם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, וגם שר החוץ שלו סרגי לברוב מחייכים לעצמם.
הם יודעים כי דברים אלה נכונים בתנאי שהממשל בוושינגטון מוכן ליישם את מטרות המדיניות הרוסית בסוריה ובאיראן, אחרת הוא ייתקל, כפי שכבר אירע השבוע במועצת הביטחון, בעמדות הנוקשות והבלתי מתפשרות הרוסיות.
הארגון למניעת הפצה של נשק כימי ה-OPCW, פרסם ביום ו' 20.9, כי 'המידע' שהעבירה דמשק לסוכנות הוא לא יותר מאשר 'הצהרה כללית התחלתית', initial declaration. לאחר מכן מסר הארגון, כי ישיבת מועצת הארגון שהייתה צריכה להתקיים ביום א' 22.9, נדחתה מבלי שנקבע לה מועד חדש.
לא צריך להיות מדינאי גדול ומומחה לנשק כימי, כדי להבין שהישיבה נדחתה בגלל שאין מה לדון בחומר שסוריה מסרה. אבל פקידים בכירים בוושינגטון טורחים לומר 'שהם הופתעו לטובה מזה שדמשק מסרה מידע שלם'. We were pleasantly surprised by the completeness of their declaration. במילים אחרות, בעוד המסמך שסוריה מסרה הוא ריק מתוכן, וושינגטון רואה בו 'מידע מושלם'.
כאשר שר החוץ האמריקני קארי נשאל, ביום א' 15.9, בעת ביקורו בירושלים, לאן המדיניות האמריקנית הזו מובילה, הוא ענה בתשובה מוזרה-סתומה,'תלוי את מי שואלים?'
מי שמכיר ויודע את מה שתרחש בוושינגטון בימים אלה, מבין מדוע קארי, נתן תשובה כזו.
הנשיא אובמה ניתק את עצמו מכל האישים המרכזיים הסובבים אותו, ג'ון קארי, שר ההגנה צ'אק הייגל, היועצת לביטחון הלאומי סוזן רייס, איננו שואל לעצתם, ומחליט לבדו מה יהיו הצעדים הבאים שלו. לכן נוצרו בשבועות האחרונים מצבים, בהם שר החוץ קארי משמיע נאומים חוצבי להבות, רק כדי שלמחרת אובמה יסתור אותם.
זו גם הסיבה מדוע צ'אק הייגל וסוזן רייס נסוגו אחורנית, אינם מופיעים יותר, ובעיקר שותקים.
הם אינם רוצים למצוא את עצמם במצב דומה בו מוצא את עצמו יותר ויותר, ג'ון קארי.
לכן, כאשר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, או האנשים הסובבים אותו אומרים, כי הוא נערך לקראת עימות בינו ובין נשיא ארה''ב אובמה בשאלת איראן ב-30 לספטמבר, כאשר השניים ייפגשו בבית הלבן, הוא יודע היטב כי עימות כזה לא יהיה.
אובמה יחייך אליו ייתן לו את כל הכבוד הדרוש, אולם הוא לא יעשה דבר אחד. הוא לא יגיד לנתניהו, כפי שהוא איננו אומר לשריו הבכירים, מה הוא כבר החליט במגעיו החשאיים הישירים עם האיראנים המתנהלים כבר כחודשיים, ולמה הוא הסכים או לא הסכים.
לכן הקו המדיני הישראלי, כי אסור ליפול ברשת של רוחאני, אולי נשמע טוב, אולם מדובר בקו חסר תכלית או מטרה.
אובמה מעמיד פנים, כי הוא מדבר עם רוחאני ומקשיב למה שהוא אומר. אבל למעשה רוחאני הוא רק אחד מכמה אישיים במפרץ הפרסי, שהעיקרי שבהם הוא קבוס סולטן עומן, המעבירים את המסרים של אובמה אל מנהיג איראן האייטוללה עלי חמנאי, ואת התשובות שלו בחזרה.
צריך להיות ראלי ולהבין, כי במדיניות שנתניהו מנהל, ידו אף פעם לא תצליח להיות מעורבת במגעים אלה, ובוודאי שלא תשפיע עליהם.

Print Friendly, PDF & Email
שינוי גודל גופנים
ניגודיות