נתניהו מצטרף לגוש 11 המדינות המזרח תיכוניות והאפריקניות האומרות 'לא' למדיניות אובמה

אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יתמיד בסירובו לקבל את החלטתו של נשיא ארצות הברית באראק אובמה, כי ישראל וצה''ל צריכים לסגת מכל הגדה המערבית לקווי 1967, ולהשאיר את ישראל חשופה לפלסטינים ולערבים, הוא לא יהיה השליט היחיד במזרח התיכון אשר מאז שפרץ המרד הערבי לפני 6 חודשים, דצמבר 2010 בתוניסיה, שמנתק את עצמו מהנשיא אובמה וממדיניותו המזרח התיכונית. נתניהו יהיה השליט המזרח תיכוני מס' 12 שעושה זאת, לאחר ש-11 שליטים מזרח תיכונים וצפון אפריקנים, ביניהם אבו מאזן, כבר עשו זאת לפניו, ואלה שלא עשו זאת, ובראשם נשיא מצרים חוסני מובראק, שהיססו לעשות זאת ונשארו תלויים באובמה, הופלו מהשלטון.
בנאומו על המזרח התיכון הצליח הנשיא אובמה להשיג שלוש מטרות מרכזיות
1. הוא הרחיק מעליו ומארצות הברית עוד יותר את קבוצות המנהיגים המזרח התיכוניים שמתנגדים אליו ולמדיניותו.
2. הוא סתם סופית את הגולל על כל מו''מ מדיני אפשרי בין ישראל ובין הפלסטינים, בשנות כהונתו הבאות.
3. הוא הפך את האפשרות למלחמה ישראלית-פלסטינית חדשה, ואולי אפילו למלחמה ישראלית-ערבית חדשה, לוודאית יותר.
שום מנהיג ישראלי, אפילו תהייה זו ראש 'קדימה' ציפי לבני, ובוודאי שלא שאול מופז, אשר התפאר ביום שישי באקט של חנופה לאמריקנים, כי הוא זה שהגה ראשון את תוכנית אובמה, לא יוותר על סידורי ביטחון ישראליים, על גבולותיה המזרחיים של ישראל, ובתוך הגדה המערבית, וזה בדיוק מה שאובמה רוצה, אם כי לא קבע שום מנגנון, או לוחות זמנים למה שהוא מכנה 'חזון' vision.
כל הדיבורים על כך כי סידורי ביטחון אלה ייקבעו במו''מ, הם חלומות באספמיא, מאחר ועכשיו לאחר דבריו של אובמה, שום מנהיג פלסטיני בר דעת לא יעז לדרוש מישראל פחות ממה שדורש ממנה הנשיא אובמה.
בשנתיים הראשונות לכהונתו אובמה 2009 ו-2010, הייתה לנו דוגמא מוחשית לכך, כאשר אובמה דרש מישראל להפסיק את הבנייה בהתנחלויות. אבו מאזן טען באוזני שליטים ערביים, כי למרות שהוא מבין את האבסורד שבדרישה זו הוא לא יכול להרשות לעצמו לדרוש מישראל פחות ממה שאובמה דורש ממנה.
זו הייתה כמובן העמדת פנים, אבל היא עבדה היטב.
המקורות המזרח תיכוניים של תיקדבקה מדווחים, כי עם הצטרפותו של נתניהו לאומרי 'הלא', או ה'עד כאן', לאובמה, לא נשאר בכל האזור המשתרע מצפון אפריקה, המזרח התיכון, והמפרץ הפרסי, אפילו שליט מלוכני, פוליטי, או צבאי, אחד בכל האזור הענק הזה, אולי מלבד ראש ממשלת טורקיה טאייפ ארדואן, אשר מוכן להשתתף ביחד הנשיא אובמה ביישום מדיניותו המזרח תיכונית.
מחנה אומרי 'הלא' לאובמה מתחלק לשניים.
אלה שהיו ידידיה הנאמנים ביותר של ארצות הברית, אם לא לומר שותפיה האסטרטגיים. מחנה זה הוא הגדול ביותר, והוא מונה 8 מתוך 11 ראשי משטרים כאלה.
בראש המחנה הזה עומדת ערב הסעודית, ובראשה משפחת המלוכה הסעודית, אשר ביום שני השבוע 16.5, הודיעה במאמר ב'וושינגטון פוסט', אשר נכתב על ידי הסעודי נאווף עובייד Nawaf Obaid , המקורב לבית המלוכה, כי עם כל החשיבות שסעודיה מייחסת לארצות הברית, החליט בית המלוכה כי הסתיימה הברית האסטרטגית בין שתי המדינות, וכי הנוסחה שעליה ברית זו הייתה מושתת, 'נפט תמורת ביטחון' oil for security , איננה קיימת עוד, וכי דרכיהן של וושינגטון וריאד עתה נפרדות.
הנקודה המעניינת בדברים אלה, היה בעצם פרסומם הפומבי.
המקורות של תיקדבקה מוסרים, כי במזרח התיכון ובמפרץ הפרסי דברים אלה ידועים וברורים לחוגים השליטים כבר 4 חודשים, מאז פרץ הריב הטלפוני הגדול בין המלך הסעודי עם נשיא ארה''ב, ב-9 לפברואר., שעה שאובמה דיבר עם עבדאללה בעת שהחלים בארמונו במרוקו.
עבדאללה האשים בשיחה זו את אובמה כי הוא הביא להפלתו של חוסני מובראק ושלטונו, וכי כל המדיניות שלו כלפי איראן, מוטעית מיסודה, ורק עוזרת לאיראנים לפתח את התוכנית הגרעינית הצבאית שלהם ולתפוס עמדות השפעה חדשות במזרח התיכון.
שני ניסיונות של אישים אמריקניים בכירים לברר מהו ההיקף ומידת הרצינות של השינויים במדיניותה של סעודיה כלפי ארצות הברית, ביקורו של שר ההגנה האמריקני רוברט גייטס ב- 6 באפריל בריאד, וכעבור שבוע בלבד ביקורו של היועץ לביטחון לאומי האמריקני טום דונילון ב-12 באפריל בריאד, נכשלו. הקרע האמריקני-סעודי הפך לעובדה.
יתרה מזאת, מאז, מלבד זאת שסעודיה החלה לנהל באזור מדיניות חוץ וביטחון משלה, המנוגדת למדיניות של ממשל אובמה, גם בסוריה, עיראק, בחריין, ותימן, עוסקת משפחת המלוכה הסעודית בהרחבת המעגל של המדינות המתנגדות למדיניות של אובמה.
לאחר שצירפו אליהם את כל מדינות המפרץ הפרסי המאוגדות בגוף הצבאי להגנת המפרץ ה-GCC, דאגו הסעודים בשבוע שעבר לצרף לגוש מתנגדי אובמה גם את מלכי ירדן ומרוקו, שנחשבו עד עתה בעלי ברית מובהקים של ארצות הברית.
לכן הייתה מידה רבה של סרקאזם, בהצעה שהעלה עבדאללה מלך ירדן השבוע כאשר נפגש בבית הלבן עם אובמה ביום ג' 17.5, כי הנשיא האמריקני יעביר עתה את התיווך בין ישראל לפלסטינים, למדינות ה-GCC שמהוות את ראש החנית של מתנגדיו. אובמה דחה הצעה זו מיד.
המחנה השני של מתנגדי מדיניות אובמה מורכב משליטים שהחליטו להתנגד בכוח צבאי למדיניותו המזרח תיכונית. במחנה זה 4 שליטים בלבד. נשיא סוריה בשאר אסד, שליט לוב מועמר קדאפי, נשיא תימן עלי עבדאללה צלאח, ומלך בחריין חמאד אל חליפה Hamad bin Isa Al Khalifa. צריך לציין כי בשני השליטים האחרונים, בבחריין ותימן, סעודיה תומכת, בכסף, משלוחי נשק, עזרה צבאית, ומידע מודיעיני המאפשר להם להחזיק מעמד.
כל אחד משליטים אלה החליט, בצורה זו או אחרת, להשתמש בכוח צבאי, שלו או של אחרים, כדי שמדיניות המרד הערבי של אובמה, לא תפיל אותו, כפי שהפילה את חוסני מובראק.
שני השליטים היחידים שעד עכשיו נמנעו מלהצטרף לשני גושים אלה הם הכת הצבאית המצרית, ויו''ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן.
צריך עדיין לחכות ולראות מה יתרחש בקהיר באם הכת המצרית תמשיך במדיניות שבה היא נוקטת, בה היא מנענעת כל פעם בראשה בחיוב לכל דרישה אמריקנית, מבלי שהיא למעשה נוקפת אצבע בשטח כדי לבצע אותה.
אבו מאזן, שאיבד את פטרונו הפוליטי העיקרי במזרח התיכון, חוסני מובראק, ממשיך למלא את התפקיד של להטוטן המחזיק כל הזמן באוויר בין חמישה לשמונה כדורים, כאשר מטרתו המרכזית היא לדחוף את ישראל יותר ויותר לפינה. בינתיים, שלושת הכוחות העיקריים כיום בעולם הערבי, הסעודים, המצרים, והסורים, עומדים מהצד, מתבוננים במעשיו, ואינם מתערבים בהם. יש להם נושאים דחופים יותר לעסוק בהם, מאשר בפלסטינים.
אבו מאזן שבינתיים מנצל בכישרון עמדה ערבית זו ואת החולשה של מעמדו האמיתי של אובמה במזרח התיכון, מציע לו באמצעות מדיניות אנטי ישראלית, קצה של חבל המסתיר כלפי חוץ את מצבו  האמיתי  של הנשיא.
מאחר ובכל התפתחויות אלה , בחר נתניהו עד עכשיו במדיניות פסיבית כלפי ארצות הברית, הפלסטינים, וכלפי אירועי המרד הערבי המזרח התיכון, הוא לא צריך להתפלא כי עכשיו הוא מגלה שהוא זה שדחף את עצמו למצב של התנגשות עם אובמה.
מצב של התנגשות אמריקנית-ישראלית, מביא את להטוטי אבו מאזן לסיומם. כמו שנתניהו נדחף בעל כורחו למחנה מתנגדי אובמה במזרח התיכון, עתה על אבו מאזן יהיה לבחור לאיזה מחנה ממתנגדי אובמה הוא מצטרף. למחנה הסעודי, או למחנה הסורי, בו נמצא החמס. בטווח ארוך עוד יתברר כי הסכם הפיוס שנחתם בין הפת''ח לחמס ב-4 למאי הייתה הטעות הטקטית הגדולה ביותר שלו.