סיכוי קלוש לתפוס את המפגעים בדומא. ההתנגשות בין נתניהו ויעלון, והמלחמה בין השב"כ למשטרה

האירוע הזה לא היה צריך להתרחש. בהיעדר ראיות אמתיות, או כאלו ששירות הביטחון הכללי מתיר לחשפם אפילו בפני בית משפט השלום בנצרת, שדלתותיו היו אמורות להיות סגורות מפני הציבור, חתם ביום ראשון 9.8 בשעות הצהריים, שר הביטחון משה יעלון, על צו מעצר מנהלי נגד מאיר אטינגר ואביתר סלונים, ובכך 'נחסך' הצורך מדיון שבוטל ברגע האחרון ואשר במהלכו המשטרה והפרקליטות היו נאלצות להודות בתשתית ראייתית רעועה כנגד השניים. עובדה שעוד תנוצל עד תום על ידי סנגוריהם ותשלחם בסוף לחופשי.
השימוש בצווי מעצר מנהליים בעניינם של השניים, הוא בעייתי מאוד משום שבראש ובראשונה הוא מוכיח כמה רחוקים ארגוני האכיפה, המודיעין, והביטחון במדינת ישראל מפענוח מעשה הטרור בכפר דומא.
שר הביטחון משה יעלון מנסה להיות הקול הנחרץ והברור בממשלת ישראל במלחמה בטרור היהודי. זה עדיין לא אומר כי כל האמצעים והדרכים פתוחים ומותרים לו. יש גם החושדים כי הדברים אינם בדיוק כפי שהם מוצגים, ויש בהם  גם אלמנט של המתיחות והתקררות שהשתררה לאחרונה בין ראש הממשלה נתניהו ויעלון.
הרקע לכך הם השינויים והרפורמות המוצעות בתקציב הביטחון. יעלון המתנגד להן הרואה את צילו  של ראש הממשלה נתניהו מאחורי כל הצעות אלה, פועל בנחישות בנושא המעצרים המנהליים, בצורה ובדרך אליהם נתניהו איננו מסכים.
בכך מייצר יעלון לחץ על נתניהו  כדי שיוותר על  הרפורמות ותוכניות הייעול בצה''ל. אין לכך הוכחות, אבל ישנם על כך לחשושים, של גורמים אינטרסנטיים מכל הצבעים במסדרונות הפוליטיים.
כדי להבין כיצד המערכת הפוליטית, הצבאית, המודיעינית והמשטרתית עובדים בנושא המלחמה בטרור היהודי צריך להתחיל בנקודה, כי צה''ל הוא הריבון בשטח-ביהודה ושומרון.
שר הביטחון יעלון העומד בראש הפירמידה הריבונית מעביר את ההוראות לפעול, כולל ביצוע צווי מעצרים מנהליים עליהם הוא חותם, לאלוף פיקוד מרכז-האלוף רוני נומה. האלוף מעביר את הצווים לשב"כ, באמצעות הקמ"ן-קצין המודיעין הפיקודי המהווה את החוליה המקשרת בין צה''ל לשב''כ. השב"כ, המעדיף שאנשיו ללא ייחשפו אף פעם בשטח, מעביר את ביצוע צווי המעצר המנהליים למפלג פשעי השנאה במשטרה בפיקודו של סגן-ניצב (מקביל לסא"ל בצה"ל) אודי לוי.
כך נוצר מצב בו בסופה השרשרת של הגורמים המטפלים בטרור היהודי ובפשעי השנאה ניצבים שני גורמים: 'החטיבה היהודית' של השב"כ, ומשטרת ישראל באמצעות מפלג 'פשעי שנאה' במחוז שומרון ויהודה (ש"י). 
כמו בדרג הפוליטי, גם כאן בדרג הביטחוני-ביצועי בשטח, קיימת 'מלחמת עולם'.
לשב"כ דעה נמוכה ומזלזלת  במחוז שומרון ויהודה במשטרה, ולמשטרה המרגישה את עצמה מושפלת על ידי השב"כ, אין מוטיבציה לשתף אתו פעולה, מלבד ביצוע טכני יבש של ההוראות  שהיא מקבלת.
במפלג פשעי השנאה, עליו מוטל התפקיד של ביעור הטרור היהודי במרחב הגיאוגרפי של כל מדינת ישראל, משרתים בסה''כ  60 קצינים ושוטרים.  בשונה מרוב יחידות משטרת ישראל, היחידה הקטנה הזו נטולת אמצעים טכנולוגיים משמעותיים כמעט לחלוטין, איננה  מקבלת שיתוף פעולה לא מהשב"כ ולא מצה"ל-למעט תיאומים בסיסיים למניעת אש דו-צדדית.  המפלג המשטרתי הזה ממודר כמעט לחלוטין מרוב המידע המתקבל במרחב המודיעיני הישראלי  הן ממקורות אנושיים (יומינט HUMINT) והן ממקורות אלקטרוניים סיגינטיים (SIGINT) המופקים על ידי אגף המודיעין בצה"ל או השב"כ.
אם לצד היחידות הייעודיות בשב"כ האמונות על הטיפול בטרור היהודי עומד מערך מבצעי אדיר מימדים המגובה ביחידת טכנולוגיות בעלת יכולות איסוף כמעט בלתי מוגבלות על אמצעי התקשורת במדינת ישראל, זקוקים שוטרי מפלג השנאה  לצו שיפוטי מנשיא בית משפט מחוזי על מנת להאזין לשיחת טלפון בודדת שמבצע חשוד, אפילו המדובר ברצח.
הבדלי התרבות הארגוניים, הכשרות הלוחמים, השוטרים והקצינים, הפערים בטכנולוגיות ובשימוש בהן, החשד ההדדי בין הארגונים לדליפת וזליגת מידע מודיעיני ופלילי, ולא פחות מכל אלו קרבות אגו וכבוד בין בכירי המשטרה והשב"כ, המטפסים עד לדרג השרים וראש הממשלה, מאפילים על היכולת האמתית לשתף פעולה.
זו הסיבה העיקרית לכך כי למרות סטטיסטיקות וטבלאות שמדי פעם מפרסמים שני הגופים ביחד המתארים עלייה התלולה בתפיסות, מעצרים, הרשעות ומניעת פשיעה לאומנית – הטרור היהודי חי ובועט, מתקיים במרחב פעולה נקי כמעט לחלוטין מהפרעות.
את התוצאה של מצבים אלה אפשר לראות היטב בשטח, בדמות עצים עקורים, כתובות שטנה, צמיגים מנוקרים, פציעות 'קלות' של פלסטינים, ופגיעה לאור יום ברכוש צה"ל ובקריאות גנאי, קללות ונאצות לעבר קצינים בכירים, שוטרים וחיילים.
מול היריבות וחוסר התיאום בדרגים הפוליטיים, הצבאיים, המודיעיניים והמשטרתיים, עומד מערך טרור יהודי המונה כמה מאות אנשים, כשהם מאורגנים היטב.  המערך הזה פועל לפי מודוס אופרנדי נוקשה שקבע לעצמו, כאשר הוא יונק את הלגיטימציה שלו משרי ממשלה, חברי כנסת, מפקדים בצבא ובמשטרה, ושורה של מוסדות תורניים, בתוכם גם ליברליים.
לכן הסיכוי הכמעט יחיד, להושיב מאחורי סורג ובריח את מי שתכנן וביצע את מעשה הטרור בדומא, יהיה הלשנה, מכוונת וממוקדת דווקא מצד מי שחושש שהאש שהוא עצמו הדליק תשרוף גם אותו. לגורם כזה יש אינטרס להחזיר את השטח לשגרת הפיגועים ה'קטנים', היום-יומיים, הנשלטים, מבלי שדעת הקהל המקומית והעולמית שמים אליה לב.
הצווים המנהליים של שר הביטחון יעלון, לא יפתרו את הבעיות הסבוכות האלה.