עם בחירתו של פרנסואה הולנד כנשיא צרפת נחלשה עמדת המערב בנושא הגרעין האיראני

בחירתו של פרנסואה הולנד כנשיא צרפת, ביום א' 6.5, ופרישתו של ניקולא סרקוזי מארמון האליזה, ביחד עם היחלשותו הפוליטית של ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון, כאשר מפלגתו השמרנית סופגת מפלות קשות בבחירות המוניציפאליות שנערכו בסוף השבוע בבריטניה, מחלישה מאוד את החזית המערבית מול איראן במאבק לעצירת הגרעין האיראני. 
התפתחויות פוליטיות אלה, גם מחלישות את מעמדו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בנושא האיראני, עד כדי כך, עד כי ביום א' העלו כמה בכירים אמריקנים בוושינגטון את הדעה, כי איומיו לתקוף את איראן נועדו יותר לדחוף את המעצמות להטיל עיצומים כבדים יותר על איראן, מאשר באמת לתקוף אותה. 
דניס רוס, מי ששימש כיועצו הבכיר של הנשיא אובמה בנושא איראן, ונפגש פעמים רבות עם נתניהו בגלוי ובחשאי כדי לדון עם נתניהו בנושא הגרעיני האיראני אמר ביום א' בוושינגטון, כי מתפתח מצב מוזר בו כאשר ישראל תקפה את הכור הגרעיני בעיראק ב-1981, ואת הכור הסורי ב-2007 היא לא דיברה. 'אם כך', שאל רוס 'מדוע הישראלים מדברים עכשיו כל כך הרבה?'  לרוס גם הייתה  תשובה: זה כדי ליצור מוטיבציה בשביל שאר העולם, שאם הם לא רוצים בהתקפה צבאית על איראן, עליהם להעלות לחץ עם הסנקציות. ואם הדיפלומטיה תיכשל, כמובן, אף אחד לא יכול לבוא בטענות באם ישראל תתקוף, לדברי רוס.
מלבד שרוס כנראה שכח את הוויכוחים הפומביים העזים שהיו לפני 31 שנה בתחילת שנות ה-80 בארצות הברית ובישראל באם לתקוף או לתקוף את הכור הגרעיני העיראקי, ואת הלחצים הכבדים אז של הנשיא רונלד רייגן על ראש ממשלת ישראל דאז מנחם בגין, שלא לתקוף את הכור הגרעיני העיראקי, דבריו של רוס מהווים איתות מערבי נוסף לבנימין נתניהו, כי בארצות הברית מתחילים להתעייף מהוויכוח הממושך הזה שהוא ושר הביטחון אהוד ברק מנהלים שם כבר למעלה משנתיים, וכי תשומת הלב עוברת עתה מהזירה האיראנית אל הזירה הפוליטית הפנימית, קרי-הבחירות לנשיאות ארצות הברית שתתקיימנה ב-6 לנובמבר השנה.
לרקע פוליטי פנימי פוליטי זה, המתרכז כמעט כולו במשברים הכלכליים בארצות הברית ובאירופה, מתמזגת היטב בחירתו של פרנוסאה הולנד, בתהליך של התרחקות המערב, לפחות בשנה  הקרובה מהנושא האיראני.
הנשיא היוצא ניקולא סרקוזי, היה אולי המנהיג המערבי הבולט ביותר שהיה מוכן לדבר על הגרעין האיראני כעל סכנה ממשית שכבר קיימת, וכי בסופו של דבר לא תהייה דרך אחרת אלא לטפל בה באמצעים צבאיים.
מלבד זאת היה סרקוזי אחד הנשיאים הצרפתיים הבודדים שהיה מוכן להשתמש בכוח צבאי כדי להבטיח את האינטרסים הצרפתיים-מערביים במזרח התיכון.
ב-2011, נטלו הכוחות המיוחדים, הצי וחיל האוויר הצרפתיים, ביחד עם הכוחות האמריקנים והבריטים, חלק מכריע בהפלתו של שליט לוב לשעבר מועמר קדאפי, ובשבועות האחרונים לפני מפלתו בבחירות הורה סרקוזי להעמיד כוחות צרפתיים דומים להתערבות בסוריה, באם הנשיא אובמה יאשר פעולה כזו. אולם אובמה לא אישר פעולה כזו, שהייתה צריכה להתבצע ביחד עם צבאות סעודיים ומהמפרץ הפרסי.
המלחמה בלוב וההצלחתה הצבאית של פריס, לא הביאה לצרפת לא הישגים מדיניים, ובעיקר לא הישגים כלכליים. להפך: צרפת הוציאה מיליארד דולר נוספים שלא היו לה על מלחמה שלא הביאה לה כל הישגים.
נקודה זו לא עלתה במערכת הבחירות בצרפת, אבל היא בוודאי שלא נעלמה מעיני הבוחר הצרפתי היודע לספור את כספיו, רובם מושקעים מחוץ לצרפת, בזהירות מרובה.  עוד הרבה ינותח וייכתב בארה''ב ובאירופה, איך הקול המוסלמי בצרפת, עזר להפיל את הנשיא סרקוזי, ואיך הפיגועים בחודש מרס בצנחנים צרפתיים, ובבית הספר היהודי 'אוצר התורה' בטולוז, ועמדתו הנחרצת של סרקוזי נגד הטרור המוסלמי לא עזרו  לו, אלא דווקא הזיקו לו במערכת הבחירות.         
אותם הדברים, אמורים גם לגבי ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון, אשר למרות שהשקיע במלחמה בלוב, אפילו יותר משאבים כספיים, שאינם עומדים לרשות בריטניה, מאשר ניקולא סרקוזי, עומד גם הוא בפני זעזועים פוליטיים פנימיים קשים. מדיניותו הכלכלית לא רק שאיננה מראה כי היא מצליחה להתחיל לחלץ את בריטניה מהמשבר הכלכלי החריף בו הוא נמצאת, אלא שמשבר זה מעמיק.
במצב כזה, כאשר הנשיא באראק  אובמה בוושינגטון מחליט, כי הוא מנסה להימנע מכל פעילות צבאית, או התרחשות קיצונית במזרח התיכון שתפריע למערכת הבחירות שלו,  גם הנשיא הצרפתי החדש פרנסואה הולנד, יכול בשקט להקדיש מאמציו לפתרון המשבר הכלכלי הצרפתי-אירופאי, מאשר לפתור את משבר הגרעין הישראלי עם איראן, או את בעיות המרד הסורי,  שלפתע הפכו רחוקים מפריס. 
במילים אחרות, כאשר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו שלח לפני עשרה ימים לבירות אירופה את היועץ לביטחון לאומי שלו האלוף (במיל.)  יעקוב עמידרור לנסות ולתאם את המדיניות הגרעינית של אירופה וישראל, הוא לא העריך כי תוך זמן קצר ביותר  תשתנה הזירה הפוליטית בארצות הברית ובאירופה עד כדי כך, עד שהנושא הגרעיני האיראני ילך ויידחק ממנה.