פרץ רוח רענן שלא יהיה?

תיקדבקה:האפשרות המדוברת ביותר בשעות האחרונות לפיה יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ, יהיה האיש עליו יוטל להרכיב את הממשלה הבאה בישראל, היא פרץ רוח רענן בפוליטיקה הישראלית. אבל פרץ רוח לא מעשי. כרגיל בפוליטיקה רוח ההומור והציניות של המציאות גובר על כל תסריט אחר, והפעם, לפי כמה מקורות המציאות תכריח את פרץ להקים ממשלה עם הימין, כלומר עם בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, ואפי איתם.
הרעיון שצבר תאוצה בשעות אחר הצהרים של יום א` 2.4, אומר כי ממשלה כזו תקום על בסיס חברתי-כלכלי בעוד שאת המלחמה והפתרונות המדיניים עם הפלסטינים, היא תשאיר לצה"ל ולמפת הדרכים, שעל פטירתה כבר הכריזו מספר פעמים. המשתתפים בממשלה כזו יסכימו להורדתם של המאחזים הבלתי חוקיים, כלומר למיני התכנסות. מדוע רעיון זה תופס? רק משום שהוא משב של אוויר צח לאחר סוף שבוע של איומים שחצניים שגייסו לעזרתם ביטויי שווקים, שנשמעו מצידם של מנהיגי `קדימה`.
על הנייר יש לכל הגורמים הלוקחים חלק במגעים אלה מה להרוויח.
קודם כל מנהיג מפלגת העבודה עמיר פרץ יהיה ראש הממשלה, כבר לאחר מערכת הבחירות הראשונה שלו. יו"ר הליכוד בנימין נתניהו שמנהיגותו ומפלגתו התרסקו בבחירות, יכול למצוא את עצמו לפתע בעמדה של שר, או אולי אפילו סגן ראש הממשלה, דבר היכול להציל אותו פוליטית. אביגדור ליברמן יו"ר `ישראל ביתנו` זקוק לתת לאנשי מפלגתו תפקידי שרים ותקציבים, אם הוא רוצה בבחירות הבאות לשמור על התנופה הפוליטית שהשיג. השתתפות בממשלה עבור האיחוד הלאומי-המפד"ל, היא הדרך היחידה להציל את עצמם מהתדרדרות נוספת. ש"ס ואגודת ישראל יודעות שהן תוכלנה לקבל מבחינת תיקים ותקציבים יותר אצל עמיר פרץ מאשר אצל אהוד אולמרט. אותו דבר אמור גם לגבי הגמלאים. כלומר מדובר בקואליציה שיש לה רוב של 68 חברי כנסת יהודיים, היכולה לקבל בהצבעות חברתיות וכלכליות גם את קולותיהם של 10 חברי הכנסת הערבים.
זו קואליציה הרבה יותר מבוססת, שתחזיק יותר זמן בשלטון, מאשר הקואליציה שיכול להרכיב אהוד אולמרט.
העובדה שמהפכות כאלה אינן מתרחשות בפוליטיקה הישראלית, איננה אומרת שפעם זה לא יקרה, אבל כיום נראה שאפילו אם עמיר פרץ היה רוצה לנקוט ביוזמה כזו, החוג המצומצם של האנשים שמסביבו, לא יניח לו לעשות צעד נועז כזה.
למעשה עומד כאן פרץ בפני דילמה אישית קשה מאוד. הוא צריך להחליט בעצמו, כאשר הוא מתעלם מהאחרים, אם הוא רוצה להיות עכשיו מיד ראש ממשלה או לא? בדרך כלל ההיסטוריה הפוליטית מלמדת כי מי שמוותר על הזדמנות כזו פעם אחת, לא תמיד מקבל את ההזדמנות השנייה לכך.
למערכת סיבות והתפתחויות אלה נוספה עוד סיבה עיקרית שעליה אין מדברים בקול רם. הרצון הטבעי ההולך וגובר בעם, ובייחוד בקרב הדור הצעיר, לראות פנים חדשות בשלטון. אין ספק כי עתה רובו של הציבור הישראלי חושב כי הדור של מנהיגים ילידי הארץ שבא מהאליטות השלטוניות והביטחוניות של המדינה, החל מיצחק רבין ז"ל ועד לבנימין נתניהו, אהוד ברק, ואריאל שרון, נכשלו בהנהגתה ובהבאתה של ישראל לחוף מבטחים, גם בנושא הביטחוני וגם בנושא החברתי.
אנשים אומרים לעצמם: אם ככה הם פני הדברים, מדוע שלא ננסה פנים ואנשים חדשים בהנהגת המדינה שאינם שייכים לדור ולאליטות אלה? חיבור קואליציוני בין אולמרט ופרץ, כלומר בין `קדימה` ל`עבודה`, זה כנראה מה שיהיה, אבל זה גם מה שהיה. כדי לשנות זאת צריך אומץ רב.