ציפי ליבני בוושינגטון, סופגת את מי הקרח האמריקנים המכוונים לאהוד אולמרט.

מקורות תיקדבקה בוושינגטון: שרת החוץ ציפי ליבני זוכה לקבלת פנים חמה ולכבוד גדול בוושינגטון ובניו יורק. לאחר שנפגשה ביום ד` 8.2, עם שרת החוץ קונדוליסה רייס, היא תיפגש ביום ה` עם סגן נשיא ארה"ב דיק צ`ייני, ואף עם נשיא ארצות הברית ג`ורג בוש שייכנס לכמה רגעים ללשכתו של ראש המועצה לביטחון לאומי סטיפו האדלי, כאשר הוא יארח את ליבני. לאחר מכן תצא שרת החוץ לניו יורק שם תיפגש עם מזכיר האו"ם קופי אנאן ובפעם הראשונה עבור שר חוץ ישראלי תיפגש לדון בנושא האיראני עם חמשת הנציגים של החברות הקבועות במועצת הביטחון. מעבר לסקרנות הוושינגטונית לראות מנהיגה ישראלית צעירה ונאה, חידוש בגלריה של האישים הישראלים המגיעים לבירה האמריקנית, אף פעם אין מקריות במה שמתרחש בוושינגטון, בייחוד מסביב לבית הלבן. כאשר במרכז הכוח הפוליטי האמריקני נותנים לאישיות פוליטית הרבה כבוד מעבר לזה שהפרוטוקול מחייב, סימן שבבית הלבן מצפים ממנה שהיא תיתן מה שהוא בתמורה. כדי לברר את מהותה של התמורה לא היה צריך לחכות עד לסיומו של הביקור. שר החוץ האמריקנית קונדוליסה רייס הבהירה זאת במשפטים ספורים ובמילים מושחזות היטב, כאשר הופיעה ביום ד` ביחד עם לבני בפני עיתונאים. אין יותר נסיגות חד צדדיות, אמרה רייס. אין גם שינויים שצד אחד כופה על השני. הכול צריך להיעשות בתיאום עם הפלסטינים, ובהתחשב במציאות של השינויים הדמוגרפים המתחוללים בשטח. במילים אחרות, כל מה שמ"מ ראש הממשלה אהוד אולמרט הציג יום קודם לכן בראיון טלוויזיה מוכן ומתוקשר היטב, כמצעו הפוליטי,כי אנו הולכים לקראת היפרדות מחלקים גדולים של האוכלוסייה הפלסטינית, וממסירת שטחים גדולים של הגדה המערבית, כאשר אנו שומרים על גושי ההתיישבות הגדולים, ירושלים, מעלה אדומים, גוש עציון, בקעת הירדן ואריאל, לא רק שאיננו קיים עבור וושינגטון, אלא שהיא מתנגדת לכך בחריפות. אם ביקורה של ציפי ליבני היה מוכן כראוי, כפי שצריך היה להיות מוכן ביקור חשוב כזה, אולי שפיכת מי קרח אלה על מ"מ ראש ממשלת ישראל ועל מצעו הפוליטי,שהוא גם מצעה של מפלגת `קדימה`, לא היה נעשה בצורה כל כך פומבית ומביכה. רק לעיתים נדירות ביותר, וושינגטון מבטלת את דבריו של ראש מדינה ידידותית פחות מ-24 שעות לאחר שהם נאמרו. כאשר דברים כאלה התרחשו, לדוגמא עם הקנצאלר הגרמני הקודם שרדר, הגדירו זאת כמשבר חמור ביחסי ארצות הברית וגרמניה. הוויכוח הוא לא רק על הנסיגות החד צדדיות, אלא בעיקר על קביעתו של אולמרט כי אריאל, מעלה האדומים, וגושי ההתיישבות הגדולים יהיו חלק מישראל. האמריקנים לא הסכימו לכך בתקופת שרון, והם בוודאי שלא יסכימו לכך בתקופת אולמרט.
כדאי וצריך גם לציין, כי קונדוליסה רייס לא המתינה, מתוך כבוד ונימוס אלמנטארי, לסיום דבריה של ציפי ליבני בפני העיתונאים, אלא עזבה את המקום במהירות. ליבני ניצלה עובדה זו והכריזה בפני העיתונאים כי ישות או מדינה שבה שולט ארגון טרור, קרי החמס, היא מדינת טרור עליה לפי הקוד המקובל הקהילה הבינלאומית מטילה סנקציות. קונדליסיה רייס כבר לא הייתה כדי להשיב לה. ההנחה הפשטנית של ליבני איננה עומדת במציאות לא של הקהילה הבינלאומית ולא של האמריקנים. עד היום הקהילה הבינלאומית לא הטילה שום סנקציות לא על דמשק ולא על טהרן. גם על יאסר ערפאת בשיא מערכת הטרור שלו נגד ישראל לא רק שלא הוטלו סנקציות, אלא העזרה הבינלאומית והישראלית המשיכה לזרום לפלסטינים כמקודם.