ראשי 'קדימה' שהורחקו מהמו"מ הקואליציוני, גמלו לציפי ליבני בהרחקת כסא ראש הממשלה ממנה.
תיקדבקהזמן רב לא ראתה מדינת ישראל מחזה פוליטי-אישי מגוחך כל כך.
שרת החוץ ציפי ליבני, שלא הצליחה להבטיח לעצמה רוב ברור בפריימריס במפלגתה שלה 'קדימה', והשבוע לאחר הארכה, נכשלה בהרכבת ממשלה, עדיין ממשיכה להעמיד פנים כי היא מכתיבה תנאים ומהלכים. זאת למרות שלכולם במערכת הפוליטית ולרוב בדעת הקהל בארץ ברור, כי בינתיים חצי ממפלגתה, בראשות השרים רוני בראון, ושאול מופז, 'העבודה', ש"ס, ואפילו הגמלאים, מכתיבים לה את התנאים.
לולא הייתה נשארת ליבני נאמנה לדברים של עצמה, מיד לאחר הפריימריס ב'קדימה', כי אם היא לא תצליח להרכיב ממשלה תוך 10 ימים, היא תמליץ לפני נשיא המדינה שמעון פרס להכריז על פיזור הכנסת ועריכת בחירות כלליות, עדיין יכלה לטעון כי היא מנהיג פוליטי חזק בעל עקרונות.
אולם במקום זאת, היא החליטה להיכנס לשורה של משאים ומתנים מבזים עם 'העבודה' וש"ס, כאשר היה ברור, כי אף אחד ממנהיגי מפלגות אלה, לא אהוד ברק, ולא אלי ישי, איננו רוצה בה כראש ממשלה.
עם אהוד ברק הצליחה ליבני להשיג הסכם קואליציוני, שנחתם רק בראשי תיבות.
ברק עצמו שם ללעג את ההסכם הזה כאשר אמר, כי אם תביעותיו המלאות לא תתקבלנה, ההסכם הזה אף פעם לא ייחתם.
שר האוצר רוני בראון, מי שהיה אחד מראשי מחנה ליבני ב'קדימה', הגדיר את ההסכם בין ליבני וברק, 'כהסכם של בית בושת'. ביקורת קטלנית יותר מזה, לא יכולה הייתה להיאמר על מועמדת לתפקיד ראש הממשלה.
אלי ישי מנהיג ש"ס, המשיך במסע ההשפלה הפוליטי של ליבני. הוא ניהל מו"מ, בעוד שלכולם היה ברור, כי הוא כבר שכנע את מנהיגה הרוחני של ש"ס הרב עובדיה יוסף, ללכת לבחירות כלכליות. אפילו מפלגת הגמלאים, הבינה לאן הרוח נושבת, והשבוע לפתע התאחדה, והעמידה דרישות כספיות, לא פחות גדולות מאלה של ש"ס. במילים אחרות, גם הגמלאים מוכנים לבחירות.
ביום ה' 23.10 בישיבת סיעת 'קדימה' אמרה ציפי ליבני, כי 'החגים הסתיימו, והגיע הזמן להכרעות ולא נדרש זמן נוסף למו"מ מנשיא המדינה', 'אני מאמינה שנכון להקים ממשלה, ואני מוכנה לשלם מחירים, אך אני לא מוכנה לשלם כל מחיר ולחצות כל קו'. 'השותפות למו"מ יודעות זאת'. 'הודעתי לנשיא כי אגיע אליו ביום ראשון ( 26.10), ונכריע בין בחירות לבין ממשלה'. 'אם יהיו בחירות – ננצח בהן'.
ליבני עדיין ממשיכה להעמיד פנים כאילו היא זו שקובעת את המהלכים. אולם המציאות בשטח הפוליטי היא שונה לגמרי.
על התואר מי קובע את המהלכים הפוליטיים מתחרים שני גורמים.
1. בראש ובראשונה מפלגת 'קדימה', והשרים רוני בראון, ושאול מופז. ליבני ניהלה משא ומתן קואליציוני מבלי שהמפלגה שלה תעמוד מאחוריה. הסימן הבולט ביותר לכך היה שאת המו"מ ניהלו פונקציונרים של שרון ואולמרט, ולא ראשי 'קדימה'.
המקורות של תיקדבקה מוסרים, כי באמצעיתו של המו"מ נודע לרוני בראון, כי ליבני אומרת למקורביה כי הוא לא יהיה שר האוצר בממשלתה.
שר האוצר רוני בראון לא היה מוכן לוויתורים כספיים לש"ס ולגימלאים, לא בגלל המצב הכלכלי, אלא בגלל שליבני נטרלה אותו מהמשא ומתן וממשלתה העתידה לקום, והחזירה את אנשי שרון למרכז הבימה הפוליטית.
רק ברגע האחרון כאשר המו"מ התמוטט פנתה ליבני לעזרתו של ח"כ צחי הנגבי. תמורת הרחקתם של ראשי 'קדימה' מהמשא ומתן, הם גמלו לה בהרחקת כסא ראש הממשלה ממנה.
2. מנהיג ש"ס אלי ישי, שבגלל שיקולים פנימיים של מאבקי כוח בתוך מפלגתו, מעוניין ללכת לבחירות מוקדמות.
המפסידים הגדולים של כל המהלכים הכושלים האלה, הם כמובן ציפי ליבני, שהוכיחה כי איננה מבינה את המהלכים הפוליטיים, ויצאה מהמו"מ הקואליציוני מובסת פוליטית ואישית. למשפט המחץ שלה, 'כי ננצח בבחירות' הבאות, אין הרבה על מה לסמוך במציאות הפוליטית שהיא יצרה.
המפסיד הגדול השני הוא שר הביטחון אהוד ברק, שהסכים לקשור את שמו ואת מפלגת 'העבודה' לכישלון ששמו ציפי ליבני.