שיטות ההפחדה האנטי דמוקרטיות של ציפי ליבני, יפעלו כבומרנג נגדה, ונגד כל מי שיצטרף אליה

רצונה הלוהט של ציפי ליבני להדיח את בנימין נתניהו מהשלטון, הוא לגיטימי. אולם הדרך בה היא עושה זאת מהווה תמרור אדום לכל מי שחרד לגורלה של הדמוקרטיה הישראלית.
גם אם יש ביקורת על אישיותו ודרכו הפוליטית של בנימין נתניהו, אי אפשר ואסור להציג אותו כפי שהיא עושה זאת ב-24 השעות האחרונות ביום ו' 4.1, כאשר היא מונה על עשר אצבעותיה את כל האסונות שרק אפשר להמציא בעולם, כאילו מדובר ברשימת פשעים אישיים של בנימין נתניהו ושל אביגדור ליברמן, שמובילים את המדינה  לאסון צבאי ומדיני שירסק אותה לרסיסים מהם לא תהייה תקומה.
מי שמסתכל ובוחן בזהירות את הופעותיה האחרונות של ליבני המתאפיינות בלהט משיחי, בעיניים יוקדות, ובתנועות גוף של אני ואפסי עוד, מתרשם, כי ליבני לוקה בכל אותם פגמים בה היא מאשימה אחרים.
קשה גם שלא להתרשם מתיאום 'המקרי' המופלא שבין דברי נשיא המדינה שמעון פרס על כך שהוא מכיר את אבו מאזן כבר שלושים שנה, (אז מה? גם את יאסר ערפאת פרס הכיר שנים רבות), והופעת הרחוב המצמררת של ראש שירות חשאי לשעבר-קרי השב''כ, יובל דיסקין, בה תיאר בסוף השבוע את הצמרת ישראלית ככזו העוסקת במקום בעניינה החיוניים של המדינה בחגיגות המזכירות את  ימי פומפי האחרונים, כשהיא מוקפת אשפי מטבח חובשים כובעים לבנים, ובקבוקי משקה חריפים ריקים. אלה הם דברים זולים ומיותרים שמבזים את משרת ראש השב''כ, אפילו דיסקין עצמו מאמין בהם.
יובל דיסקין הוא אדם מוכשר מאוד בתחומו. אבל צריך לומר את האמת, שהוא נבחר לתפקידו כראש השב''כ משום שהוא היה בשעתו חתול הרחוב הפראי והנחוש ביותר בסביבה האלימה האמיתית הישראלית-פלסטינית-ערבית. אולם מכאן, ועד השימוש שעושים בו מתנגדיו של נתניהו, כאשר הם מציגים אותו כמומחה על למדיניות ורגישות, יש עוד דרך ארוכה מאוד, שבשבילה יש במדינה חוקי צינון, שכפי הנראה בישראל אינם יעילים מספיק. 
מהלך הפוטש הפוליטי הברוטאלי שמנהלת ציפי לבני, בו היא מודיעה איזה מדינה היא רוצה, ואיזה מדינה היא איננה רוצה, ומי יעמוד, ומי לא יעמוד בראשה, צפוי בסופו של דבר להיכשל.
הסיבה העיקרית לכך היא, שכל מי שחשב עד עתה שלא להצביע עבור נתניהו ו'הליכוד', בגלל סיבה זו או אחרת, כולל חלק מאלה שעברו למחנה 'הבית היהודי' בראשותו של נפתלי בנט, יחזרו עתה להצביע בעד נתניהו 'הליכוד', אך ורק בגלל שאש הפלגנות והשנאה שליבני מלבה, תדחה ותבריח אותם בחזרה למפלגת האם שלהם.
מנהיגת 'העבודה' שלי יחימוביץ' עשתה בסוף השבוע תוך 24 שעות את שתי הטעויות הפוליטיות הגדולות ביותר שלה עד כה.
תחילה היא הכריזה ביום חמישי 3.1, כי או שהיא רצה לראשות הממשלה, או לראשות האופוזיציה, כאשר לדעתה אפשר וצריך לנצח את נתניהו בבחירות. זו כמובן יריקה בפרצופו של הבוחר הישראלי אשר הבין מהודעה זו, כי יחימוביץ', כמו ליבני, איננה מעוניינת בהכרעתו, אלא שהיא זו המחליטה איזה תפקיד היא תיקח על עצמה מיד לאחר הבחירות. כך לא מתנהג מנהיג במדינה דמוקרטית.   
ביום שישי 4.1, תחת הלחץ  של ליבני, היא כבר קבעה פגישת תיאום  למוצאי שבת 4.1, כדי להקים את המחנה שיפיל את נתניהו. 
עד עכשיו עמדה יחימוביץ' בלחץ של לבני והאישים והחוגים שעומדים מאחוריה, שלאף אחד מהם אין שום קשר, וגם אין שום כוונה להיות קשורים אי פעם עם חזון הסוציאל-דמוקרטי וצדק חברתי לו יחימוביץ' ורשימת מועמדיה לכנסת מטיפה.
ביום שישי בלילה נשברה יחימוביץ' סופית.
ברגע שקבעה פגישה עם ליבני, ברור שהיא איננה יכולה לצאת מפגישה זו בהודעה כי נקבעה פגישה נוספת בימים הקרובים. בפגישה במוצאי שבת קשרה יחימוביץ' את עצמה, לליבני-שעד עתה הצטיירה ונתפסה בדעת הקהל הישראלית, כגברת המפסידה הכרונית הגדולה של הפוליטיקה הישראלית.  אם הבשורה הפוליטית הגדולה של יחימוביץ' היא שהיא תושיט יד ותציל את ליבני הטובעת, ואת אמיר פרץ המתחבא מאחוריה, הרי שלא יחימוביץ' היא זו שתחלץ את ליבני מהביצה הפוליטית, אלא תהייה זו ליבני שתמשוך אותה, ואת 'העבודה' לאותה ביצה בו היא כבר הטביעה את 'קדימה'.   
החיבור של שלי-ציפי, רק יחזק 'הליכוד' אם רק ידע לקחת את עצמו בידיים, ולא להכריז כפי שעשה שר החינוך גדעון סער בליל שבת 4.1, כאשר אמר כי עם סיום מערכת הבחירות 'הליכוד' 'יישכח' את כל מה שנאמר במערכת הבחירות, והוא ידבר עם כולם במטרה להרכיב ממשלה. מפלגה שרוצה להנהיג את המדינה חייבת לגלות מידי פעם גם חוט שדרה.
את הדברים, המעשים, והדיבורים של ציפי ליבני אי אפשר ואסור יהיה לשכוח. לא משום שיש לה דרך פוליטית אחרת ושונה מזו של 'הליכוד', אלא משום שהיא מנסה להציג חצי מעם ישראל כחבורה של קנאים חשוכים מתקופת האבן, לרמוז שהדת היהודית היא בעוכריו של עם ישראל, ומשום שהיא משתמשת בשיטות אנטי דמוקרטיות שהגיע הזמן לעקור אותן מהחברה הישראלית של שנת 2013.