תחת מטריית הנציגות הערבית לאנאפוליס, עורכים האמריקנים הכנות להשאיר את כוחותיהם בעיראק, לפחות עד 2030.

מיוחד ובלעדי למקורות הצבאיים ובעיראק של תיקדבקה. כאשר הוא מכוון לאוזניהם ועיניהם של המנהיגים הערביים שהגיעו לוושינגטון כדי להשתתף בוועידת אנאפוליס, דאג ממשל ג'ורג בוש לקבוע ליום שני 26.11, את טכס חתימת מזכר ההבנות שהושגו בין וושינגטון ובין בגדאד, שעל בסיסן יתנהל ב-8 החודשים הבאים, עד יולי 2008, המו"מ האמריקני-עיראקי לגבי תנאי המשך שהותם של הכוחות האמריקנים בעיראק.
אפשר לומר, כי ממשל בוש השיג עוד אחת ממטרותיו, בכינוסה של וועידת אנאפוליס.
על ההסכם חתמו, באמצעות וועידת ווידיאו, הנשיא ג'ורג בוש בוושינגטון, וראש ממשלת עיראק נורי אל-מליקי בבגדאד.
הסכם זה מבליט 3 נקודות עיקריות באסטרטגיה הצבאית של ארצות הברית במזרח התיכון ובעיראק.
1. אם הסכם כזה עם עיראק לא היה נחתם, והכוחות האמריקנים היו נסוגים מעיראק עד סוף 2008, מועד סיום כהונתו של בוש, לא רק שוועידת אנאפוליס לא הייתה מתקיימת, אלא גם מהלכים מדיניים אמריקנים אחרים במזרח התיכון היו מתמוטטים.
זאת משום שהמדיניות האמריקנית באזור מבוססת בראש ובראשונה, על הימצאותם של כוחות צבא, מרינס, וחיל אוויר אמריקנים גדולים באזור באורח קבוע.
מההסכם שנחתם בין ג'ורג בוש, לאל מליקי עולה, כי עיקר הכוח הצבאי האמריקני במזרח התיכון ישהה ב-10 20 השנה הבאות, כלומר עד 2030, בעיראק. כך לפחות מתכננים היום בוושינגטון.
2. המקורות הצבאיים שלנו מציינים כי למעשה מדובר בתוכנית האסטרטגית האמריקנית עליה מדווחים כבר מסתיו 2006, המקורות בוושינגטון ובבגדאד, של דבקה-נט-וויקלי DNW, ותיקדבקה. לפי תוכנית זו, ייסוגו מעיראק עד סוף שנת 2009, למעלה מ-100.000 חיילי אמריקנים, ובין 50.000 ל-70.000 חיילים אמריקנים, יישארו בעיראק, כשהן מוצבים ב-20 בסיסי יבשה ואוויר ענקיים, הנמצאים כבר בשלבי הקמה. בסיסים אלה יהיו מוגנים על ידי שטחים גדולים מבוצרים ריקים מאדם. דבר זה יושג בעיקר על ידי מערכות נשק ואלקטרוניות המופעלות בשלט רחוק. כוחות הצבא במחנות אלה, יהיו אחראים על הגנת גבולותיה של עיראק מפני איומים חיצוניים, כמו איראן, או אל קעידה, בעוד שכוחות הביטחון והצבא העיראקיים, יהיו אחראים על ביטחון הפנים במדינה.
3. כוחות האוויר, והכוחות המיוחדים הגדולים שארה"ב תחזיק בבסיסים אלה בעיראק, יוכלו להגיע במהירות, במידה ויתעורר בכך צורך, גם למדינות אחרות במזרח התיכון, ובמפרץ הפרסי.
מתוך המזכר שנחתם ביום ב', לא נאמר במפורש אולם עולה, כי תמורת הסדר כזה, בו ארצות הברית היא האחראית על בטחונה הלאומי של עיראק ועל שלמות גבולותיה, היא תקבל תנאים מעודפים לאנשי העסקים, הפיננסים, והנפט, האמריקנים, בהשקעות ובחוזים בעיראק. במילים אחרות, ההסכם הסופי שייחתם, יבטיח את המשך שליטתה של ארצות הברית במשק הנפט העיראקי.
המקורות הצבאיים ובעיראק של תיקדבקה מציינים כי לפני מעצבי תפיסה אסטרטגית זו יש 2 בעיות עיקריות.
א. הכנה של דעת הקהל האמריקנית לשהות ממושכת אם לא קבועה של כוחות אמריקנים בעיראק. הרוב בדעת הקהל האמריקנית, למרות ההישגים האחרונים במלחמה בטרור בעיראק, עדיין תומך בהוצאתם של הכוחות האמריקנים מארץ זו תוך זמן קצר יחסית. למרות השיפור היחסי במצב הביטחון בעיראק, אין כל ביטחון, גם אצל מפקדי הצבא האמריקנים, כמה זמן שיפור זה יימשך, ומתי הפיגועים הגדולים יתחדשו שוב, ובאיזה צורה.
ב. מזכר ההבנה לגבי מסגרת המשא ומתן נחתם עם ממשלת נורי אל מליקי, שהיא אומנם ממשלת עיראק, אולם למעשה ספק גדול, באם אפשר אפילו להגדיר אותה, הממשלה השיעית של עיראק.
לממשלה זו אין שליטה לא בדרום עיראק, שם מרוכזים רוב השיעים, לא במרכז עיראק, שם מרוכזים הסונים, ובוודאי שלא בצפון עיראק, שהיא האוטונומיה הכמעט עצמאית של הכורדים.
אם אפילו המו"מ על תנאי הישארותם של הכוחות האמריקנים בעיראק, יסתיים בהצלחה ביולי 2008 כפי שנקבע, דבר שמוטל בספק, השאלה תהייה, כיצד האמריקנים יבצעו אותו מעשית בשטח, כשהם צריכים לתרגם ולתאים את סעיפי ההסכם, לא רק לרצונה ושאיפותיה של הממשלה העיראקית, אלא גם לתנאים ולגורמים שישררו בשטח.