תנועה זהירה ואיטית של החטיבות התוקפות של צה"ל-בעיקר בדרום הרצועה

מה  שמאפיין את היום הראשון ללחימה, ביום ו' 18.7, של צה''ל בתוך עזה, היא הזהירות שצריך לקוות  כי איננה נעוצה בחוסר הגמישות.
היום יומיים ראשונים של כל מלחמה הם הקובעים, בדרך כלל את גורל המערכה כולה. באם בשלב פתיחה של המערכה לא מושג הישג טקטי, אפילו מבחינה פסיכולוגית שתשפיע על האויב, לאחר מכן, ביום השלישי והרביעי מתחילה האטה בפעולה, ושבוע לאחר מכן מתחיל הדשדוש.
מה שראינו ושמעו ב-12 השעות הראשונות של השלב הקרקעי במבצע 'צוק איתן', היה ריכוך מסיבי של השטחים אליהם נכנסו הכוחות, ולאחר מכן תנועה זהירה של הכוחות בדרום הרצועה בעיקר בחאן יונס וברפיח, ובצפון הרצועה בג'בלייה ובבית להייה.
מה שלא ראינו הוא פעולה בתוך העיר עזה, היכן שבמרכזה נמצאות עיקר הכוחות, המפקדות, מערכות הקשר והשליטה, והטילים ארוכי הטווח אותם החמס שמר למקרה שצה''ל ייכנס לרצועה.  אפשר וצריך היה לפחות ליצור איום  על מערכים אלה, גם מהצורך להביא עליהם מודיעין, שכנראה איננו נמצא בידי צה''ל.  מודיעין כזה אי אפשר לקבל ולהשיג מלוויינים, או מטוסים. מודיעין כזה אפשר להשיג מאנשי תצפית של יחידות מיוחדות הנמצאות בשטח במרחק שאיננו עולה על 200 עד 300 מטר מהמטרות.
במילים אחרות, צה''ל עדיין איננו פועל  במלוא כוחו ועוצמתו נגד החמס, ובמקום זה הוא מבצע מספר תנועות שנועדו להבהיר לחמס כי אם לא יקבל את תנאי הפסקת האש שישראל ומצרים מכתיבות לו, פעולה כזו עדיין תבוא.
טקטיקה זו אותה מכתיבים לצבא ראש הממשלה בנימין נתניהו, ושר הביטחון משה (בוגי) יעלון, פעלה מאז המבצע החל ב-8.7, רק בכיוון אחד. היא הביאה לשני המנהיגים לגיטימציה בינלאומית, ונקודות בדעת הקהל הישראלית.  מבחינה צבאית מדובר בבזבוז זמן יקר.
עד עתה, לא רק שבמבצע צה''ל מול החמס לא הושג שום הישג צבאי משמעותי, אשר יכול היה לקצר את המלחמה, אלא שיוזמת המלחמה עברה לידי החמס, כאשר כל יום לחימה שעובר הוא מפגין יכולות חדשות.
הרמטכ''ל רב אלוף בני גנץ, שדיבר בפתח ישיבת הממשלה ביום ו' 18.7, בקריה בתל-אביב, הוא איש הצמרת היחיד בצמרת הישראלית שאמר דברים ברורים וישרים:  פעולת צה''ל מתמקדת בעיקר בדרום הרצועה, אמר הרמטכ''ל, יש לה פוטנציאל התרחבות לאזורים נוספים, לפי החלטות הדרג המדיני. במילים אחרות, הפעולה היא בעיקר מסביב לחאן יונס ורפיח, ולא מסביב לבית לאהייה, בית חנון, ועזה.
אפשר לזלזל בפשיטות הקומנדו מהים של החמס, במנהרות הנפץ שלו, במזל''טים ששלח, בכך שהטילים שלו מגיעים עד לשטח שבין עכו לנהרייה, ולבקעת הירדן ואינם פוגעים ואינם מסיבים תודה לאל אבידות, ולומר שהן נכשלו.  אבל מולם אי אפשר להציג שום יוזמה או פעולה אחת משמעותית של צה''ל, מלבד ההפצצות המוגבלות של חיל האוויר.
הטקטיקה הישראלית לפיה ראשי החמס ואנשיו יצאו מהמערך התת-קרקעי שלהם, ויראו את ההרס שמדיניותם הביא על עזה, ומכן יהיו מוכנים מיד להפסקת אש-נכשלה.
מי שקבע מדיניות זו לא הבין, או לא רצה להבין, שלחמס לא אכפת כמה בתים נהרסו. המחאה אחת מטהרן, או מקטאר בסך שלא יותר מ-25 מיליון דולר, שבאמצעותה אפשר יהיה להקים בתים אלה תוך שנה, הוא מחיר נמוך מאוד שהחמס מוכן לשלם עבור ההוכחה, כי הוא יכול לעמוד  מול צה''ל, בדיוק כפי שחיזבאללה עמד מול צה''ל במלחמת לבנון השנייה ב-2006.
אותם דברים אמורים, גם לגבי התפיסה הטקטית המסתמנת שלא לחתור להכרעה מהירה מול החמס בשלב הפעולה הקרקעית בתוך עזה. אולי הוא יחזור לעשתונותיו, ויבין כי ההישגים הטקטיים שלו בעשרת הימים הראשונים במלחמה, הביאו עליו את צה''ל בתוך רצועת עזה, והמשך התעקשותו עכשיו יביאו עליו את צה''ל במרכז העיר עזה.
כפי שהחמס העריך עד עכשיו-וטעה, כי צה''ל לא ייכנס לרצועה, כך החמס מעריך עתה, כי צה''ל לא ייכנס לאזורים העירוניים הצפופים של עזה כדי לפעול נגד ריכוזי כוחותיו שם. צריך לקוות כי גם הפעם החמס טועה.